נובמבר 2005
אני אוהבת את תל-אביב הלילית. לאור היום הנוף האורבאני
מלחיץ. בניינים אפורים, ללא ציפוי אבן ירושלמית, נראים קרים,
בלתי נוחים ומדכאים. כאילו מישהו גדול ואכזרי שדד אותם, הפשיטם
בכוח והותירם חשופים לעיני כל בעירום משפיל. אפילו מגדלי
עזריאלי המפוארים נראים לאור היום הרבה פחות מרשימים. החושך
מטשטש את פגמי העיר ומדגיש את יופיה הנסתר באמצעות אורות נאון
הנדלקים על גבי הבניינים האפורים. הכול נראה פתאום אחרת, שונה
לטובה. חנויות, מסעדות, מועדונים, בתי קפה - הכול מנצנץ
וזוהר.
אבן גבירול. אחד הרחובות המרכזיים. מיוחד בזה שניתן לחיות
בו חיים שלמים בלי לצאת ממנו. מסעדות רבות ומגוונות שבהן אפשר
לטעום כל מה שרוצים. החנויות הפזורות לכל אורכו של הרחוב
מסוגלות לספק רצונות של אנשים הכי שונים, בעלי טעם הכי מוזר.
נחמד לטייל בלב תל-אביב. אחרי ירושלים השקטה והמכובדת,
המקום הזה נראה תוסס ומעניין במיוחד. נעים להסתובב כאן. אך
כמובן לא לבד. בעיניי תל-אביב אינה מושכת כלל אלמלא החלק הבלתי
נפרד ממנה - בחור שבגללו, למענו, בזכותו, וליתר דיוק, אליו,
אני מגיעה לכאן כל פעם מחדש.
יושבים להנאתנו בבית קפה או במסעדה, או באספרסו-בר באבן
גבירול (כרגיל). אוכלים, שותים משהו, מדברים. מביט עליי מבעד
למשקפיים, המסגרת שלהם דקה ואלגנטית. העדשות לעומת זאת עבות,
מכפילות את גודל עיניו. גבוה ודקיק, "תלמיד מצטיין" טיפוסי
כזה. המראה הממושקף דווקא הולם אותו. פניו צרים, כהים. אפו
נראה קצת גדול יחסית אליהם. פרצוף מוזר. מזכיר ציפור לילה. הוא
גם מתנהג בהתאם - עובד לרוב בשעות החשיכה. למזלו, עצמאי. מה יש
לו עוד? שפתיים יפות להפליא: מלאות, עסיסיות, מבקשות נשיקה.
חיוך רחב, מלא תום, ילדותי משהו. שיער מדהים! רק טונה של ג'ל
מסוגלת לרסן אותו בתסרוקת רצויה. אלמלא הג'ל, הייתה כל שערה
חיה חיי עצמאות וסומרת לכיוון אחר.
הוא כבר מזמן אקדמאי. אני רק בתחילת דרכי הלימודית. הפער הזה
אינו מפריע. שחיות אינטלקטואליות סוחפות את שנינו למגוון
תחומים. הוא מאוד שנון, מסקרן ומתוק, החבר שלי. האומנם... חבר?
ידיד? מאהב? כל התשובות נכונות? כמו פסיכומטרי. מצחיק. הוא לא
אוהב הגדרות וזה מפריע לי קצת. הלוא צריך להתייחס איכשהו למה
שקורה בינינו. אם לא מגדירים את המצב - הוא כאילו אינו קיים.
מעליב...
אני עושה לו עיניים תוך כדי השיחה. רוצה את קרבתו, הרבה
יותר מאשר מקבלת בפועל. רוצה להירדם לידו, להצטנף תחת שמיכה
אחת, לחמם אותו ולהתחמם איתו. להעביר לילה שלם בחיבוק הדדי חם,
בליטופים, למלמל שטויות מתוקות, אולי אפילו מילות אהבה. מציירת
את התמונה הנפלאה הזאת בדמיוני. חיוך קליל עולה על שפתיי מבלי
שארגיש. הוא מבחין בזה.
"מה את מחייכת פה כל הזמן?" - שואל בצחקוק. השאלה מחזירה אותי
למציאות, מנחיתה אותי ארצה נחיתה כואבת, נשמעת נוקבת וחודרנית,
פולשת לתחומי הפרטי, הסודי ביותר.
"כי טוב לי אולי!?" - יורה בו תשובה-שאלה תוקפנית בטון של
"אל-תתווכח-איתי-אפילו".
"ואללה?" - הרמת גבות מהירה, קולו מתרכך.
"ואללה". - מאשרת.
"נעים לי איתך". - אני אומרת לו, "מאוד".
רק נעים? הרבה יותר מזה, למען האמת. מתחשק לי לתאר לו את
התמונה שעלתה במוחי קודם ולשפוך בפניו את כל אשר עומד לי על
קצה הלשון. אך הנאום הלוהט נשאר בתוכי. אינני מגלה לו את סיבת
חיוכיי. לא כעת. לא בינתיים. נפרדים בידידות מופלאה, אך ללא
החום הנחוץ לי כל-כך. חוזרת לירושלים בלב חצוי ומפולח. ביני
לביני מודה שגם אני עוד אינני יודעת להגדיר את הקשר בינינו, אם
זאת כן או לא אהבה. לא משנה! העיקר שזה יפה, אמיתי, הדדי,
ושאני אוהבת את זה. וכבר בדרך מתחילה להתגעגע וממתינה לפגישה
הבאה. אולי בירושלים. ואולי שוב בתל-אביב.
אפילוג
היום זה קצת שונה. מדי שבוע-שבועיים אני נרדמת במיטתו ללא
התרגשות יתרה וללא בעיות, כאילו כל חיי עשיתי זאת. הוא נוחר לי
באוזן בלי חשבון וידו לופתת אותי בבטחון ובבעלות. אינני
מתביישת לדבר שטויות ושומעת לא פחות שטויות ממנו. ומרכז תל
אביב מוכר לי כמו כף היד.
ובאשר למילות אהבה - עזבו אותי באמאש'כם! מי צריך את
המילים הפאתטיות הללו כשיש יחסים מלאים באמון וכבוד? כשיש לצדך
בן אדם עליו ניתן לסמוך בעיניים עצומות? כשאפשר להביט זה בזה
ולצחוק בלי הרף? כשנהנים מכל נגיעה כל פעם מחדש? אם זה לא
אושר, אז מהו אושר, אין לי מושג.
|
