יש ריח מסוים לתל-אביב.
ריח של שתן. כמעט בכל מקום.
אני ממשיכה ללכת ברחובות האלה, ממשיכה לתהות איך העיר המחורבנת
עוזרת.
ואז עיניי מצטלבות עם המכור להרואין התורן שעובר ליד החלון שלי
בצומת ואני יודעת שיכול להיות הרבה יותר גרוע.
פלרטטתי היום עם השיגעון.
היא אמרה לי שאצלה כל יום הוא משהו חדש. שונה בתכלית מקודמו.
היא צודקת.
הייתה תקופה ששכבנו ללא הכרה, בין סדינים שטופי זיעה.
חדרתי אליה שוב ושוב...
עד שכמעט רציתי להישאר בתוכה.
לפעמים לא היינו לבד,
דיכאון הייתה מצטרפת לסיגריה שאחרי.
והיא הייתה מוצצת לי את הנשמה, טיפה אחר טיפה.

אז בעודי מפלרטטת איתה, אני מפילה את הסיגריה ורואה אותו שוב,
את הנרקומן המנופח, מדמם מהידיים שלו...

אני יודעת שיכול להיות הרבה יותר גרוע.

חייכתי ונשקתי את ידה לשלום:

"לכי תזייני ת'שכל למישהו אחר. אני איתך גמרתי."