הכורסה כל כך נוחה. מזמינה אותך להירדם מיד בהתחלה. כך אכן עשו
שלושת חבריי למסע, כל אחד בכורסתו, מיד עם מציאת התנוחה
המתאימה. בקושי הספקתי להציע להם להקליק חגורות בטיחות, הצעה
שלה הם נעתרו באי רצון, ומיד נמלאה המכונית בקולות נשימה
קצובים.

לפנינו נסיעה של כשלוש שעות, בכלי רכב שהוא משהו בין מכונית
פרטית למיני ואן. מרווחת, יושבת נהדר על האוטוסטרדה
האירופאית.

נחתנו שעתיים אחרי חצות בליאג' שבבלגיה, אחרי טיסת מטען רצופה
מזג אוויר גרוע עם נחיתה בראות נמוכה. אנחנו עייפים. טיסתנו
הבאה יוצאת מאמסטרדם שבהולנד.

תא המטען מלא בארבע מזוודותינו ולכן המושב שליד הנהג תפוס על
ידי תיקי היד שלנו. אני יושב חגור בכיסא שבאלכסון מאחורי
הנהג.

הדרך נמשכת ונמשכת. הכביש שורק תחת גלגלינו. הנהג נותן למהירות
לרדת מדי פעם ל"זחילה" של 140 קמ"ש. הוא מרכיב משקפיים ענקיים,
עם עדשות כמו תחתיות של בקבוקי קוקה קולה. אני רואה כל תנועת
עין שלו דרך המראה.

המחשבות נודדות בנסיעה כזו, ובמאמץ להישאר ער, לשמור על הנהג,
אני מחפש אתגרים מחשבתיים להפעיל את הראש, אם זה פתרון של חידת
היגיון (למצוא בשלוש שאלות מי דובר-האמת, מי השקרן, ומי
העונה-אמת-או-שקר-באופן-אקראי), או הגדרה בתשבץ היגיון (7. מין
סוג מפרנס בודהיסט (2)).

ומכאן הדרך קצרה להתעמקות בסוגיות מתוך כתבי ה"זן" הסיניים
העתיקים. למשל: מה היה אילולא הלך הבודהידארמה לסין? (סוגייה
זו בלבד יכולה להספיק להעברת הזמן עד קץ הדורות). או: עץ נופל
ביער ואין כל חי בסביבה, האם נפילת העץ משמיעה קול? או: כולנו
יודעים איך נשמעת מחיאת כפיים. אך איך נשמעת מחיאת כף אחת?

מה?! קול מחיאת הכף האחת העירה אותי מהזיות אלו. ניקרתי!
מחשבות מן הסוג הנדון יכולות להביא לערנות מוגברת או לתרדמה
עוטפת ואי אפשר לדעת מראש לאיזה כיוון זה יילך.

שיניתי את תנוחתי ועתה אני יושב זקוף בכיסא. פתחתי רגעית את
החלון למשב צונן ומרענן ואני מוכן להמשך המשמרת.

חלק מן המכוניות הבאות מולנו מנמיכות את אורות הדרך במין שפה
של נהגים: "אני מוותר באופן רגעי על איכות ראייתי את הכביש,
לטובת איכות ראייתך את הכביש, מתוך דאגה כנה לשלומך ומתוך
תקווה, כנה עוד יותר, שתנהג בצורה דומה". בלילה חשוך הנוהג
משול ללוליין ההולך על חוט דק מעל לתהום: החושך והאורות
המסנוורים של הרכב ממול הם כל מה שהוא רואה. עליו לכוון את
עצמו בדיוק במידה הנכונה מימין לאורות שבאים מולו. ימינה מדי
והוא יורד מן הכביש. שמאלה מדי והוא מתנגש ברכב שמולו.

השיטה להשגיח על אחר היושב על ההגאים היא לדמות לעצמך כאילו
אתה הוא הנוהג את הכלי. אתה פשוט מחפש את החריגה ממה שהיית,
אתה, עושה בכל רגע נתון. חריגה כזו אינה מצריכה ממך בהכרח
התערבות. לפעמים הבנת סיבתה מספקת. אולי היא פרי שיקול
הגיוני.

נהגנו מסיע את הרכב, בכל שלבי הנסיעה, בדיוק כפי שהייתי עושה
אני. התחושה שלי היא כאילו אני עצמי נוהג ברכב, עד לפרטי
הפרטים של איך להיכנס לפניה, איך לעקוף ובאיזו מהירות לנסוע.
דרך המראה אני גם רואה את עיניו "הולכות למקום הנכון" בכל
שלב.

אולי גם הוא חושב על בעיות לוגיות או בעיות "זן" בודהיזם על
מנת לשמור על ערנותו? אולי התוצאה אצלו כמו שהייתה אצלי? צריך
להמשיך להשגיח עליו. כשבודקים קופסת גפרורים, כל גפרור שניצת
בהצלחה נוטע בך ביטחון שגם הבא יעבור את המבחן, אך רק הניסוי
הבא מוכיח או מפריך זאת, וחוזר חלילה.

אנחנו, הנהג ואני יחד, יוצאים לעקיפה, עוברים בתואם מושלם
משאית המתנהלת לה לאיטה, היא ב-120 קמ"ש ואנחנו במהירות 140.
יחד אנחנו חוזרים לנתיב הימני.

הכביש מתחיל, בעדינות רבה, להתעקל שמאלה, פנייה רחבה מאד, כיאה
לכביש כל כך מהיר. אני מתחיל, בעדינות רבה גם כן, ללוות את
הפנייה. ידיו של הנהג מונחות באופן סימטרי על ההגה, ימינו בשעה
2, שמאלו בשעה 10, והוא ממשיך ישר נכחו, מניח לי לבצע את
הפנייה לבדי. עיניו עצומות.

קו השוליים-הימניים של הכביש מתקרב אלינו ועומד להיבלע בין
הגלגלים. מעבר לקו, שוליים ברוחב המספיק למעבר אופנוע, ומעבר
לשוליים חומת בטון המלווה את הכביש לכל אורך הפנייה.

מהו קול מחיאת הכף האחת. אם אחריש, נמשיך ישר וניכנס בחומת
הבטון. הנהג ושלושת חבריי יעברו ישירות משנת ישרים לשנת נצח,
ואני איתם. אם ארים קול צעקה, הנהג יפנה את ראשו ימינה,
לכיווני, תוך כדי יקיצה מבוהלת, יראה מימין את התמונה
הלא-צפויה של החומה המתקרבת אלינו, יבלום יחד עם שבירה של ההגה
שמאלה בתנועה מוגזמת ויאבד שליטה על הרכב, שיתהפך או יחזור
בחדות גדולה מדי לכביש. מאחורינו תסגור המשאית שעקפנו את המרחק
ותיכנס בנו.

מהו קול מחיאת הכף האחת. בשריקה חרישית, איטית, מסתננים להם
מבין שיניי התווים הראשונים של שיר ערש לתינוקות. הנהג פוקח את
עיניו באחת, כל גופו קופא לשבריר שנייה, מקצוען, לא מגיב באופן
נמהר, ואז הוא מסובב את ההגה בתנועה מבוקרת. הגלגלים השמאליים
כמעט ניתקים מן הכביש, הימניים חורקים. אנו מחטיאים כחוט השערה
את החומה, וחוזרים בבטחה אל הכביש.

איש מאתנו לא ישן יותר בדרך לאמסטרדם.