בת שמונה הייתה כשגילתה את המחבוא שמאחורי שיחי המורן הסבוכים
והפכה אותו לממלכה הפרטית והמבודדת שלה. כיסא מאולתר מגזע ישן
שימש אותה בשעותיה הארוכות במקום; גם קישטה בסרטים את ענפי
השיחים והביאה כלים שהלבישו את המקום בביתיות. המסתור גבל בגדר
הלבנה שהפרידה בין החצר שלהם לחצר שלה.
מדי אביב נהגה לתלוש את ניצני הענפים הצעירים שבקעו מתוך גזעי
השיחים המקיפים את המחבוא כדי למנוע צמיחתם אל תוך החלל שהיה
למקום הסודי שלה.

ימים רבים בילתה במסתור, מהרהרת או מחדשת את המקום או מציצה על
הדוד רוני מבין שלבי הגדר. משהו בדוד משך את תשומת לבה. אולי
היה זה השפם שלו, שייחד אותו מכל האנשים שהכירה, או אולי ידי
הקוסם שנהגו להמציא במהירות רהיט מתוך ערימה של חתיכות עץ. גם
את הגדר הלבנה שהפרידה בין שני הבתים בנה במו ידיו, ובנה גם
שולחנות וכיסאות וספסלים.
הייתה בו, בדוד רוני, איזה שלווה נעימה, והיא גידלה בה את
ההרגשה שהוא אחר. שונה מכל המבוגרים שהיא מכירה. בין חלום
בהקיץ אחד לשני על הילדים בכיתה ועל החברות בשכונה, נהגה
לדמיין איך יזמין אותה לשבת על אחד הכיסאות שלו, בגינה
המובטחת, יגיש לה כוס מיץ ענבים וישוחח עימה על הנושאים
הבוערים.
"אני מוכרחה לגרום לאודי להציע לי חברות", תאמר לו ותחכה לעצות
שישלוף מתיק ניסיון החיים שלו. אחת אחת הוא יניח אותן על
השולחן מולה, כמו סדרת קלפים, והיא תשלוף את הקלף המוצלח ביותר
שבעזרתו תגרום לילד הגבוה והמתולתל לבחור בה מכל הבנות בכיתה.
אחר כך תתייעץ עם הדוד לגבי דלית, מלכת הכיתה מטילת המורא. מה
עושים עם מפלצת כזאת, המאיימת כמעט מדי יום שאם לא ייעשה
כדבריה היא מארגנת עליך חרם כיתתי תוך שעתיים? איך מורידים
אותה מכס המלכות שקנתה לה בעיניים הכחולות ובשער הבלונדיני
החלק? דוד רוני ידע להקשיב, ולנהל ויכוחים משפחתיים, ולגרום
לכולם סביבו להבין ברגע דברים שלא עלו על דעתם עד לאותו הרגע
שבו חוכמת החיים שלו התלבשה במילים. לבטח יוכל לעזור לסדר את
החיים.
שעות ארוכות תרגלה את השיחות עם הדוד אבל מעולם לא הצליחה
לגנוב שיחה איתו בארבע עיניים.

בשבתות או בימי חג, נהגו להיפגש שתי המשפחות, פעם בצד הזה של
הגדר ופעם בצדה השני. דודתה רותה תמיד שמחה בה; "יש לך בדיוק
העיניים של סבתא. כשאני מסתכלת על העיניים שלך זה כאילו שהיא
עדיין פה איתנו. אותו המבט בדיוק. כמה שאני אוהבת אותך בשביל
זה!"
הדוד רוני, מצדו, נהג להביט בה במבטים קצרים ורק להפטיר
לכיוונה שאלות שנדמה היה שאת התשובות עליהן הוא כבר יודע. "נו,
אז איך הולך בבית הספר?" "איך הייתה הפעולה בצופים?" "יש לך
כבר חבר ילדונת?"

אביב התחלף בסתיו, וסתיו באביב, ועדיין צפתה בו מבעד לשלבי
הגדר, ממתינה לשעת כושר, כמו זיקית סבלנית הניצבת ללא ניע
במקומה. יום יבוא ויגיע הרגע המתאים לשלח את הלשון, ללכוד את
החרק. לעתים נדמה היה לה שראה את עיניה המציצות בין החריצים,
אך לא הייתה בטוחה אם הוא מעלים עין מנוכחותה או שלא הבחין בה
כלל.

כשהייתה בת אחת עשרה, הציע לה חברות ילד אחד מהכיתה. היא
התבלבלה. שי הוא ללא ספק ילד נחמד, שחרחר, עם חיוך תמידי
בזוויות פיו, אלא שלא הייתה בטוחה שתוכל לאהוב אותו. את עיני
הזריחה של אודי אהבה יותר, וזרם משונה היה עובר בה כשהייתה
מביטה על כפות ידיו. ואולי בכל זאת כדאי לה להסכים, אודי לא
מעוניין ואם תיענה לשי יהיה לה עם מי לצאת לבלות.
זה הזמן, חשבה, הגיעה השעה לפנות אל דוד רוני ולגייס את דעותיו
לשורותיה. בטח יוכל לעזור לה. הפעם תיקח כיסא, תטפס עליו ותקרא
לו מעבר לגדר.
נחושה מתמיד הוציאה כיסא כחול מפינת האוכל, העמידה אותו בסמוך
לגדר וחיכתה לרגע המתאים. רגליה כאבו מהעמידה הממושכת על
הכיסא, אך היא המשיכה להמתין. כעבור כשעה הוא הופיע בגינה שלו,
מזמרה בידיו.
"דוד רוני!" קראה אליו נרגשת.
"שירה, מה את עושה כאן?" שאל, מתקרב לגדר.
"מחכה." הדוד נראה שמח לראותה. "רציתי לדבר."
"את מוזמנת לכאן. יעל תשמח אם תבואי, היא יושבת משועממת בחדר",
אמר, והיא נמלאה אכזבה על שאינו קורא את הצורך שלה בשיחה איתו.
למרות זאת החליטה לנסות וללכוד כמה דקות במחיצתו בחצר. היא
מיהרה לעבור לצדה השני של הגדר, ובדרך גלגלה את המשפט שהכינה
הלוך ושוב על קצה הלשון, ליתר ביטחון. כאשר עמדו שניהם, לבדם
סוף סוף, ליד עץ הערבה הגדול, פתחה את פיה להתחיל בנאום המוכן,
אלא שבדיוק אז צלצל הטלפון. הדוד רוני ניגש לענות והמשיך לשוחח
ארוכות עם האדם מעברו השני של הקו. נראה היה ששכח שמישהי עם
משהו חשוב לספר לו מחכה בגינה. לבסוף סגר את הטלפון ובמקום
לשוב אל עץ הערבה ואליה המחכה לו כשהמילים ממתינות מקופלות
בפיה, נבלע לתוך הבית, נחטף לעיסוקיו. לאחר מספר דקות נוספות
של המתנה, ויתרה ועלתה לחדרה של בת דודתה יעל, לשחק איתה במשחק
דמקה חסר משמעות.

והיו עוד ניסיונות. בכל פעם משהו השתבש. פעם אחת הגיעו אורחים
בלתי צפויים, פעם אחרת החלו בני הדודים לריב בצעקות מחרידות
שכונה בדיוק באמצע המשפט, ופעם אחת קראה לו דודה רותה שיבוא
מהר לסדר את הטלוויזיה שהקליטה בה שובשה באופן פתאומי.
מתישהו התמוסס לו הרצון לדוג את תשומת לבו של הדוד רוני
ולשוחח. היא החלה מבלה יותר בחדרה ופחות במסתור שבגינה, עד
שבסופו של דבר נזנחה ממלכתה שבחצר.

במהלך מסיבת הפתיחה של הנגרייה החדשה של הדוד רוני, שהתקיימה
באמצע השנה השנייה ללימודי התואר הראשון שלה, הכירה את צחי.
בחסות חיוכו של הדוד הופגשו הידיים ללחיצה אמיצה שהובילה ללילה
סוער בדירה של צחי ולחתונה מזורזת בטיסת סוף שבוע לקפריסין. אף
אחד לא הופתע כשנולד יוני ואחריו מיה ואחריה נמרוד. אף אחד לא
הופתע כשקנו רכב משפחתי גדול, אימצו שני כלבים ורכשו שטח
לבנייה בבנימינה. כולם הופתעו כשצחי עזב את הבית.

כבר שישה חודשים מאז שצחי עזב, וחסרונו כמעט אינו מורגש, כאילו
כבר שנים ארוכות היה עמק השתיקה מתפתל ביניהם. אולי אפילו
תמיד. רק העייפות הנלווית להורות יחידה מזכירה לה מפעם לפעם את
שאירע. והילדים.
את סוף השבוע הזה הם מבלים עם אביהם, והיא לבדה סוף סוף, נוסעת
להתחדש אצל הוריה.
על הספה בסלון מול הטלוויזיה הישנה המכוסה מאז ומתמיד מפית
אדומה רקומה, היא חוזרת להיות שוב ילדה, בת שתיים עשרה או
אפילו בת שמונה. אמא מכינה לה כריך גבוה עשוי שכבות של דברים
טובים המתמזגים יחד בפה, מולידים טעם של ילדות. אחר כך מגישה
לה תה חם עם מקל קינמון, מתוק מתוק כמו שרק אמא מכינה.
היא שוכבת על הספה ועוצמת את עיניה. דממה. רק קולו של קריין
התוכנית נשמע ברקע והיא שוקעת אל תוך הרגיעה המיוחלת. אין
ילדים פה. המחויבויות והדאגות הורדו למקלט. זה רק היא ועצמה
כעת. התרגעות. שקט של ילדות. היא נושמת עמוקות, כמעט שומעת את
קולם של בני הדודים המשחקים מעבר לגדר. כשלפתע מתנפלים עליה
שוב ענייני היום יום: לאן היא לוקחת מכאן את הקריירה שלה? האם
בשלה כבר להיענות לבקשתה של דורית להכיר לה מישהו, ומה לעשות
עם הבית? למכור? והילדים? מה קורה עם מיה? ויוני? ונמרוד?
היא ממש יכולה לראות את השלווה נמלטת ממנה. הנה הגב שלה מתרחק,
עם חולצת הקשירה הצבעונית שדודה רותה תפרה לה לפני עידנים. היא
רוצה לצעוק אליה שתחזור. זמן קצר כל כך הסכימה להתארח. במקום
לרדוף אחריה היא קמה ויוצאת אל הגינה, אולי תצליח לגרש את
המחשבות הטורדניות ולתפוס עוד דקה או שתיים של רוגע. בשעה שהיא
חולפת ליד עץ התות הענק שפעם יכלה להקיף את גזעו באצבעותיה,
נזכרת פתאום במקום המסתור שלה ומתחילה לחפש אותו. הנה. אלה
השיחים שמאחוריהם נהגה להתחבא, כאן בדיוק הייתה ממוקמת הממלכה.
כעת היא בוחנת את המקום בעיניים של אישה, של אמא, של מישהי
שהיום יום תלוי עליה כמו פעמון ענק וכבד שמצלצל עם כל צעד שהיא
עושה; דווקא בשל כך היא זקוקה לממלכה הקדומה שלה יותר מאי
פעם.
המקום נראה קטן וצר מלהכיל וניכר שהמחבוא כבר מזמן אינו קיים,
החלל נמלא ענפים ורק רצועת בד אחת בלויה ודהויה מעידה שכאן היה
פעם מקום מפלט של ילדה מתבגרת מבולבלת.
היא מציצה מעבר לגדר הלבנה ממש כמו פעם ולפתע רואה את דוד
רוני. מאז ליל הסדר לא נפגשו. הדוד נראה לה צנום במכנסי
הטרנינג הכחולים והכרס הקטנה מוסווית על ידי חולצת טריקו גדולה
וצבעונית.
"דוד רוני", היא קוראת לו.
"היי שירה, מה העניינים? באת לנוח אצל ההורים?" הוא שואל
אותה.
הדוד מתקרב לגדר והוא נראה לה פתאום אחר. שונה. הם עומדים משני
צדי הגדר, העיניים נעולות, המבטים משולבים כמו מטפס טפיל שכרוך
סביב גזע, ולא ברור לאן יוביל הרגע הזה. אולי סוף סוף הוא
יזמין אותה לשבת איתו בגינה, היא חושבת. לשוחח קצת על החיים.
לסדר אותם.
"בואי לכאן, יש פה מקום נחמד לשבת בגינה, ספסל שבניתי לזמנים
מיוחדים", הוא אומר לה לאחר דקה של שתיקה.
"גם רותה בבית?" היא שואלת.
"רותה כבר מזמן לא פה, גם כשהיא נמצאת", הוא עונה.

על הספסל המוסתר בגינה הם יושבים שניהם.
"נו, אז ספרי, איך את מסתדרת בלי צחי?" שואל והיא מזהה רעידה
בקולו, אבל לא בטוחה למה לשייך אותה. שערו אפור כמעט לגמרי,
פניו מלאים קמטים קטנים אבל הוא נראה לה נאה כמו אז. רק שהשפם
כבר מזמן לא שם, והקרבה שנוצרת ביניהם מכשפת ומבעיתה באחת.
"לא יודעת, הוא היסטוריה. אני מרגישה משוחררת, אבל לא קל לנהל
את החיים לבד", היא אומרת ומקווה שינחם אותה ויגיד לה שלא תמיד
תהיה לבד, ושהכל יהיה קל יותר בהמשך.
"טוב שבאת לנוח אצל ההורים, את נראית עייפה", הוא אומר לה
והקול הרך והדואג שלו מתערבל לה בבטן.
קצות האצבעות שלה המונחות על ספסל העץ הצבוע ירוק נוגעות לפתע
בקצות אצבעותיו והמגע הזה מעביר את גופה לדרגת ערנות עליונה.
האצבעות מתחילות להתלטף והיא מתבלבלת פתאום.
לא. זה לא הגיוני. זה חולני.
דודה רותה תשתגע.
צריך לקום וללכת. עכשיו.
הבטן שלה מתחילה לכאוב, והיא כבר עומדת לקום, אבל החום שמוקרן
אליה מהדוד, שחסר לה עכשיו כל כך, והגוף הסוער שדורש עוד
ממסמרים אותה למקום.
אצבעותיו מטפסות במעלה היד שלה.
עכשיו. עכשיו לברוח. לפני שיהיה מאוחר מדי.
היא קמה מהספסל, ודוד רוני תופס אותה ביד ושואל "לאן את בורחת
ילדונת?"
"אני לא יודעת, זה מוזר מדי", היא אומרת.
"דברים מוזרים קורים לפעמים", הוא אומר, "לא תמיד זה רע."
איך זה יכול להיות לא רע? היא שואלת את עצמה. תמונתה של דודה
רותה עומדת מול עיניה. מחליפה אותה תמונתו של אבא, של אמא,
ואחריה ברצף תמונות בני הדודים, תמונות האחים שלה, תמונות סבתה
וסבה.
היא רוצה ללכת, אבל התמונות המתחלפות במהירות גורמות לה
לסחרחורת והיא מתיישבת שוב אל הספסל.
דוד רוני מפרש אחרת את החזרה שלה אל הספסל ומוביל את ידיו אל
שערה, אל פניה.
צריך לקום, היא חושבת, אבל הגוף שלה כבר התמסר, ולא שומע את
הפקודות שבאות מלמעלה, מהראש.
סליחה דודה רותה, היא חושבת לעצמה, סליחה.
צמרמורת של כניעה עוברת בה, היא עוצמת את עיניה וחושבת, אכן,
לפעמים דברים מוזרים קורים.