הוא היה שחקן כדורגל, אבל מהזן הישן. הוא באמת ידע מה הוא
עושה... לא כמו כל הטיפשים האלה שהיו רצים אחרי הכדור אבל
בת'כלס היו רצים אחרי הפרסום...
קראו לו דני הקטן, ובהתחשב בעובדה שהוא היה מטר תשעים ושניים
אז אין לאף אחד מושג למה קראו לו ככה...
הוא היה בן 42 ועדיין שיחק, הגיע לכל האימונים ולכל המשחקים של
הפועל יפו, הקבוצה שבה הוא שיחק בערך מגיל 20.
אנשים היו בתדהמה שהוא משחק, בגיל 42 לשמור על כושר שכזה
ולהישאר שחקן פעיל? אנשים אפילו יגידו שזה בלתי אפשרי... אך לא
בשביל דני!
אבל דני היה תמיד מוזר שכזה. שתק כל הזמן. לא הוציא מילה מפיו.
השחקנים האחרים לא שמעו את הקול שלו בחיים. יש כאלו שחשבו
אפילו שהוא אילם...
ובכל זאת דני הקטן היה עושה כל מה שאמרו לו לעשות בלי לדבר
בכלל. גם כשהיו דורכים עליו כל השחקנים. גם כשהשופט היה מוציא
אותו בכרטיס אדום הוא לא היה אומר כלום. וברגעים שכאלו החיה
יוצאת אצל שחקנים אחרים... אפילו לא נתנו לו את הכבוד להיות
הקפטן של הקבוצה.
אף אחד לא ידע למה הוא נשאר בקבוצה. בקושי היה משחק, וגם כשהוא
היה משחק אז היו מתבלבלות לו הרגליים... שלומיאלי שכזה.
ומה שמוזר, גם אם המאמן היה רוצה להעיף אותו מהקבוצה הוא עדיין
היה נשאר. פעם אחת המאמן רצה להעביר אותו קבוצה, ומיד אחר כך
המאמן פוטר בלי לדעת אפילו למה. או שהייתה לו תמיכה מהבעלים של
הקבוצה או שהייתה לו תמיכה מאלוהים.
וכל השנים הללו הוא שתק. לא התלונן, לא בכה, אבל עבד קשה. הוא
תמיד ידע שיגיע הרגע שלו; יש הטוענים אפילו שזאת הסיבה שהוא לא
פורש. אחרי כל כך הרבה שנים הוא עדיין מחכה לרגע שלו. רק אז
הוא יהיה באמת מאושר.
ויום אחד זה באמת קרה.
הפועל יפו הגיעה למעמד גמר גביע המדינה... מול הכח תל אביב,
מין דרבי קטן שכזה... והוא היה השחקן הזקן ביותר על המגרש
באותו היום. כבר כמעט בן 45. וכשהמאמן בחר את השחקנים שיפתחו
במשחק, כמו תמיד הוא לא בחר בדני הקטן. דני היה מאוכזב...
למרות שהוא לא דיבר, ראו על פניו שהוא מרגיש שזה היום שלו...
המשחק זרם כמו תמיד... והתוצאה הייתה 1-1... המאמן צעק... דני!
תוריד את האימונית, אתה נכנס... זאת הייתה הדקה השמונים. הוא
החליף את השחקן הצעיר ביותר של הפועל יפו, בן 20... כמה סמלי!
והוא רץ כמו משוגע! ידע שזה היום שלו והראה את זה על המגרש...
אך ברגע שהתחיל לשחק, והיה קרוב לשער היריבה, נכנסו בו מאחורה.
הוא נאנק מכאבים, וצרח. הצרחה הייתה כל כך חזקה שהשתיקה את כל
30 אלף הצופים שביציעים... כל השחקנים היו בהלם ששמעו את הקול
של דני הקטן והשקט...
כעבור כמה דקות של כאב וטיפולים על כר הדשא הוא קם על רגליו.
כל הקהל נשא עיניו אל אותו דני ומחא לו כפיים... דני אמר
לעצמו, זה הרגע שלי! פתח את הפה ואמר "אני לוקח את הבעיטה
הזו..." אף אחד לא התווכח. זאת הייתה כבר הדקה התשעים... הפועל
יפו לא לקחה את גביע המדינה בכל תולדות קיומה. זאת הייתה
ההזדמנות של כל הקבוצה ושל דני הקטן.
הוא בעט את הכדור היישר אל תוך חיבורי השער. והכדור נכנס!
הפועל יפו ניצחה את המשחק 2-1 ודני הקטן בכה. פשוט נפל ארצה
ובכה. לא רצה לקום. ידע שזה הרגע שלו...
ופתאום הוא שמע קול ממש גבוה "כהן אתה בפנים, מיקו אתה גם
בפנים... ודני... דני?! ד-נ-י תתעורר!!!" דני הקטן פקח את
עיניו בבהלה ומגלה שהוא עודנו בחדר ההלבשה והכול היה רק
חלום... המאמן מסנן אל דני "דני, היום אתה משחק בחוד ביחד עם
כהן... אל תאכזב אותי..." וכל מה שדני חשב לו בלבו זה...
"האם המציאות עולה על כל דמיון?!"