"היינו שישה, כתוב על הקיר..." כך נכתב מזמן באיזה שיר ישראלי,
ואנחנו? היינו שלושה. זה לא ברור איך נעלמנו אחד לשנייה וזה גם
לא משנה... אך "כל החברים שהיו לי, עוברים לי בראש עכשיו..."
וזאת הסיבה שהחלטתי לשבת ולכתוב את הסיפור.
כן, זאת הייתה תחילת המאה העשרים ואחת בשנות האלפיים. הגענו
מהחטיבה אל התיכון, כל אחד בנפשו לבדו, שלושה נערים ונערות בני
15, מהוססים ופחדנים, מגיעים לבית ספר שאנחנו לא מכירים עם
הרבה הרבה אנשים שלא ראינו אף פעם... ואז הכרנו. אין ספק שהיה
זה חיבור מהרגע הראשון.
התחברתי ישירות עם נגה, איני יודע איך להסביר זאת אך הקשר הזה
היה ממש חזק... אהבה אפלטונית חזקה מאוד שכל כך שמחתי שהיא
באה. כל הזמן היינו יחד, דיברנו המון, ופשוט עשינו הכול יחד
וכמה חודשים מאוחר יותר, באיזו מסגרת חברתית, הכרתי את חברתה
הטובה שרון... כמה מוזר אך הרגשתי דומה מאוד... והיה ברור לי
שזה שונה. הרי ידעתי חברים טובים ורעים במרוצת השנים אך אף פעם
לא הייתה לי התחושה שאלו הם חברי האמת שלי. עד אז. וכמובן
שצדקתי, הם נעלמו מהר מאוד והתחלפו בחברים אחרים. אבל לא. אצל
נגה ושרון זה היה שונה. הן היו החברות הכי טובות שלי. הייתה לי
ההרגשה האמיתית שהן חברות האמת שכל כך חסרו לי בילדות ובכל ימי
חיי... יכולתי לספר להן הכול, על מעלליי עם בנות בצעירותי
(ובדרך כלל זה לא התחושה הכי נעימה לספר דברים שכאלו לבנות),
על איך הייתי עם זאת ולאחר מכן עם חברתה הטובה... והן הקשיבו
ושמחו להקשיב, נתנו הצעות, דיברו ובעיקר היו שם בשבילי.
וכשהייתי עצוב ידעתי לאן לפנות, וכך זה היה גם מהצד השני. הן
ידעו שתמיד כשהן יצטרכו אותי אני אהיה שם... בין אם זה לאחר
פרידה כואבת של נגה מחבר שלה, אני ושרון עשינו לה ביקור פתע עם
הפתעות, או ששרון נתקעה בלי מטרייה בלילה אפרורי וקר כשמטר
הגשם לא היה מאכזב, אפילו שיטפון, והגעתי אליה עם מטרייה באמצע
הלילה...
אני נזכר בזה כעת, אני נזכר באיך שהיו לנו את השטויות שלנו...
הסלנג שלנו, השירים שנהגנו לשיר יחד, המשחקים שנהגנו לשחק...
אך כעבור שנתיים הגענו לגיל 18, השנה האחרונה שלנו בתיכון..
וכל אחד פתאום התרחק ופנה אל עיסוקיו הוא... הכרתי את אהבת
חיי... וכך גם הן. התעקשתי לנסות לגשר, להתקרב... אך נכוויתי
כמה פעמים ונפגעתי... אני בטוח שגם הן ניסו בנפרד לעשות זאת...
משהו חזק לא נתן לנו לעשות זאת ולהתקרב בחזרה, איני יכול
להסביר זאת.
מאוחר יותר הלכנו כל אחד להמשך חייו, אני נסעתי לקיבוץ לחיות
חיי הוללות כחצי שנה עד לגיוס לנח"ל, שרון התגייסה מיד לאחר
סיום הלימודים. לנגה הייתה עוד חצי שנה אך לאחר מכן גם היא
התגייסה...
לא אוכל לומר שלא ראיתי אותן יותר. ודאי שראיתי, הרי אנחנו
גרים בעיירה קטנה... כשחזרתי מהבסיס, פגשתי את שרון באוטובוס;
היה זה מקרי לחלוטין אך מרגש. ברור לחלוטין שהיו חיבוקים
ונשיקות, אך הרגשתי שזה היה רק כדי לצאת ידי חובה. נגה נעלמה
אל חייה ולא שמעתי ממנה, עד לעשור השלישי של חיי. לאחר
שהתחתנתי ונולדה בתי ליאור, קראתי בעיתון שנגה הפכה להיות
מנהלת בכירה באחת מהחברות המצליחות בארץ... הרגשתי מעט גאווה
בלבי אך התעצבתי לרגע כשנזכרתי בנערותנו, ובקרבה שהייתה לנו
שכל כך נעלמה...
גם שרון הצליחה בחייה. שמעתי מאיזה מכר שהיא עברה לעיר הגדולה
ופתחה את החנות שדיברה עליה שנים... והחנות הקטנה הזאת בעיירה
ההיא הפכה להיות רשת מצליחה...
ואני? עכשיו, אחרי שנכנסתי לעשור החמישי לחיי, אוכל לומר
שהצלחתי, הפכתי לקולנוען כמו שתמיד חלמתי, כתבתי תסריטים,
ביימתי סרט שהגיע לפסטיבל קאן, נולדה לי ילדה מדהימה בשם ליאור
ובן בשם עומר, ליאור התחתנה, אני עומד להיות סבא, אבל אני
מבטיח לכם ששום דבר לא היה ולא יהיה מושלם, כי הן לא שם
איתי...
אך יש לי הרגשה שעוד ניפגש... הגורל עוד יפגיש אותנו... אני
בטוח בזה... אני פשוט בטוח!