היה הייתה בארץ רחוקה, ושמה בלאקלנד, אישה זקנה, מכשפה, ושמה
מרמנדה.
מרמנדה גרה במערה קטנה ומלוכלכת, בהרי בלאקלנד, על אחת הפסגות
הגבוהות ביותר. מדי יום הייתה יוצאת לאסוף צמחים שונים במורד
ההרים. מדי יום הייתה מערבבת אותם לעיסה בסיר גדול ויוצקת
מהעיסה הזו דמויות שונות.
את הדמויות הייתה מניחה על אדן החלון, להתייבש. לאחר שהיו
מתייבשות הייתה מניחה אותן בסירות עץ קטנות ומורידה אותן לשוט
אל הנהר הרחב שזרם בתחתית ההרים.

למעשה מרמנדה לא ידעה כלל מה היא עושה.

היא לא זכרה את היום שבו התחילה לעשות זאת, ולא את הסיבה;
למעשה היה נדמה לה שזה היה כך מאז ומעולם, ושמעשיה מובנים
מאליהם.

אך לא כך היה.

בילדותה, מרמנדה, או בקיצור מנדי, גרה עם הוריה, לוסי וקארל
פולינגסטון, בכפר אחד קטן איפשהו בצפון ארץ קטנה שאיש אינו
מכיר. מנדי הייתה ילדה רגילה לכל דבר, כמעט.
לפחות עד שמלאו לה שמונה שנים...
בלילה של יום הולדתה השמיני, היא חלמה חלום מוזר.
בחלום היא ראתה הרבה אנשים, הולכים כולם לתוך דלת אחת. מנדי
יכלה לראות את האנשים באים אל הדלת, עוברים דרכה, והולכים
הלאה, כשהם נראים אותו הדבר. או לפחות כמעט אותו הדבר. כי
אחרי הכל כשמתירים את האנשים ללא מחשבותיהם וזכרונותיהם זה לא
יכול שלא להותיר שינוי.
ככה עברו כל האנשים דרך הדלת הזו, לתוך חדר לבן מלא בקופסאות
לבנות. שם הם עברו דרך דלת נוספת, ממנה נפלו לתהום אינסופית
ומצמררת. שחורה כפי שהיה החדר הקודם לבן.

מנדי התעוררה. היא התנשפה ועל פניה הייתה הבעת אימה. היא לא
ידעה למה, אבל הייתה בטוחה שמה שאירע בחלום כבר התרחש פעם, או
שעמד להתרחש.
ופתאום שמעה בראשה קול, כאילו זר, שאמר לה "ואת כל זה, את כל
זה, רק את יכולה למנוע! אבל לא, את ודאי תלכי עכשיו לשחק,
מתירה לכל זה להתרחש..."
היא חייכה חיוך קטן. "זה רק חלום", היא כבר עמדה לקום ולשכוח
מכל זה.
"ואני רק מזהיר אותך", אמר הקול.
מנדי נבהלה.
החיוך נמחק מפניה.
"אנ... אני... למה... מה קרה...? מה החלום הזה...?"
אבל אף אחד כבר לא ענה.
היא נשארה עומדת לבדה באמצע החדר, ממלמלת לעצמה.
כל אותו היום היא הייתה שרויה במצב מוזר כזה.
חצי ישנה חצי ערה.
אבל עד הערב כל זה כמעט התפוגג.
היא הייתה מאוד עייפה.
היא הלכה לישון.
היא חלמה עוד חלום.
הפעם היא הייתה בו.
היא הלכה ברחבי הכפר. וזה המראה שנגלה לעיניה:
ילד צעק על אביו, "אבא! אני רוצה מכונית אדומה! אדומה!!!" הוא
כבר היה בהיסטריה.
"אבל תום, קניתי לך מכונית ירוקה, זה גם יפה..."
"אני רוצה אדומה!" צעק תום. פניו היו אדומות ורטובות מדמעות.
"מיד תפסיק לצעוק ככה!"
"אני שונא אותך!"
"אתה תירגע עכשיו... אתה תירגע ותלך לשטוף פנים!"
"אני שונא אותך", אמר תום וניגב את הדמעות. קולו היה שקט.
"אתה תקבל עונש על זה", שינן האב.
"אתה לא יכול לתת לי עונשים!" צעק תום.
"בטח שאני יכול, אני אבא שלך."
"אתה תתנצל עכשיו, תתנצל!!! או שתצטער על זה..." אמר תום בקול
ערמומי וחיוך קטן הופיע ונעלם בקצה פיו.
"שלא תעז לדבר אליי ככה! אני אבא שלך, ואתה הולך לקבל עונש",
אמר האבא בקול החלטי.
תום לא ענה. החיוך התפשט על פניו.
"אני אקח לך את האופניים. אתה צריך ללמוד לקחים לפעמים."
החיוך על פניו של תום גדל. הוא עמד לפרוץ בצחוק.
"אתה תבקש עכשיו סליחה, אבא?" שאל תום בקול שקט ויציב.
"מה פתאום שאבקש סליחה! אתה הוא זה שצריך לבקש סליחה!"
"אז אתה לא תבקש סליחה, מה?" אמר תום בקול רגוע וצחקק. כעת היו
בעיניו להבות קטנות מבשרות רע.
"לא", אמר האב.
זה קרה תוך שבריר שנייה.
תום שלף סכין קטנה, הניף אותה ונעץ אותה בבטנו של אביו.
שלולית ענקית של דם.
"אמרתי לך שתצטער..." אמר תום.
כעת עטה פני מלאך.
זאת אשמתו.
הוא היה צריך לתת לו את מבוקשו.
כעת תום יילך לבקש את זה מאימא.
ואם גם היא תהיה כל כך רעה, אז לא תישאר ברירה אלא להענישה!
למעשה הוא זוכר שאתמול הכריחה אותו לאכול דייסה.
הוא לא שכח את זה.
הוא הזהיר אותה עוד אז.
כעת יש שתי שלוליות דם.
אחת בחצר ואחת במטבח.
אוי, זה הולך להיות יום ניקיון...

אני אבקש מאחי לעשות את זה, כמובן.