סבא יקר,
אני כל כך מתגעגעת.
אין יום שאני לא חושבת על חיוכיך החמים ועל הצחוק המתגלגל.
כל פעם שאני נכנסת לחדר שלך ורואה את כסא הגלגלים ריק אני
מתחילה לבכות. ובכל פעם שאני רואה את הטלויזיה מכובה שוב אני
בוכה. אני יודעת שאתה עדיין איתי ושבסוף ניפגש. אבל המחשבה
שברגע זה ממש אני לא מרגישה את הנשיקות הקוצניות שלך, ושאין
יותר סיפורים חדשים גורמת לי סבל.
חסר לי שכל פעם שהייתי באה לבקר אותך הייתי מקבלת 3 סוכריות,
אחת להתחלה אחת לאמצע ואחת לסוף. כן, היו ימים טובים יותר,
במיוחד שאתה לא פה מחבק אותי סבא.
אתה יודע, אני מרגישה אשמה בכל פעם שאני חושבת על זה שלא באתי
לבקר אותך בבית החולים בימים האחרונים לחייך, שלא נתתי לך יד
ואמרתי, סבא, אני ואתה נתגבר על כל מכשול קטן, אנחנו ננצח את
המחלה ביחד.
אבל לא, לא נתתי יד, וגם לא אמרתי לך כלום.
פשוט ישבתי בבית מתוחה כולי, וכססתי ציפורניים.
כשאבא סיפר לי את הבשורה לא ידעתי מה לעשות, לבכות או לבוא
אליך סבא, לגן עדן.
בבית הקברות הרגשתי חסרת אונים כשראיתי את ארון הקבורה שלך
מונח בתוך האדמה. בחיים לא בכיתי ככה סבא.
לאחר שבוע נינט עזבה לטפל במישהו אחר.
וככה נעלמו 2 אנשים חשובים ויקרים בחיים שלי, שהיו תמיד, מאז
שאני זוכרת את עצמי.
ועכשיו אחרי שעברו כבר שנתיים, אני מנסה לא להיות עצובה כל כך
כמו פעם. אני מנסה להבין שזה קורה לכל אחד.
ובנתיים, אני מחכה בסבלנות עד שאני אפגוש אותך שוב.