איש: "טוב, צריך להכין שיעורי בית לשיעור כתיבה דרמטית - לכתוב
מונולוג ובסופו את מה שרציתי להגיד. נשמע פשוט, רק צריך משהו
להגיד. (חושב) אין לי מה להגיד. אז מה אם אין לי להגיד?
סיינפלד עשה מיליונים מתוכנית על כלום. כמה קשה זה יכול
להיות?"
כעבור שעה.
"אוווףףף!!! כמה זמן אפשר לשבת מול דף ריק לפני שאתה משתגע?
מזל שהדף שלי לא ריק. הוא מלא בקשקושים. מצד שני, אני שמח
לגלות שאני יודע לצייר סמיילי! (אנחת עצבים) לא עבר שבוע
והשיעור הזה כבר מתחיל לעצבן! קודם לכתוב סיפור על תפירה
ועכשיו זה! ממש נהייתי יוסף המספר! עוד מעט הוא יבקש מאיתנו
לחבר כמה מחזות של צ'כוב. זה ממש בלתי אפשרי! כבר כתבתי שלושה
עמודים שמלאים בדברים שמחקתי! מה בסך הכל רציתי? להגיד משהו?
למה זה כל כך קשה??? אנשים אומרים דברים כל הזמן. יש כאלה שלא
שותקים. אני בדרך כלל לא שותק ודווקא עכשיו, כשזיוני השכל שלי
יכולים להועיל, אני סותם."
"טוב, מספיק עם השטויות! אולי אני יכול לכתוב על משהו שמצחיק
אותי או מרגיז אותי. אני יכול לכתוב על כל סדרות הריאליטי
שיוצאות עכשיו. זה ממש מרגיז אותי! אני רק חושב על זה ואני
מרגיש את הווריד האשכנזי במצח שלי מתחיל לפמפם! מצוין! הנה זה
בא: 'כל מי שרואה ריאליטי הוא דביל!' מעולה, נדמה לי שעליתי על
משהו. אחד... שתיים... שלוש... ארבע... חמש... שש... לא, לא
נראה לי שאפשר להגיש לו מונולוג של שש מילים."
"זה כבר נהיה מתסכל. הוא יאמין לי אם אני אגיד לו שאני לא יודע
לכתוב? או שנגמר לי הדיו במדפסת? אני יכול לחשוב על מלא
תירוצים! לא היה לי חשמל בבית... נשרף לי המסך... הכלב אכל לי
את המונולוג... הוא חייב לקנות אחד מהם. או שאני אהיה חולה כל
יום בין השעות 17:00 ל-20:00. מעיין מחלה ים תיכונית שכזאת.
בדיוק בשעות האלה יש לי בחילות. ככה אני גם אוכל להתחמק
מהשיעור של איילת. ובכלל, אם אני כבר בשוונג של הקאות, גם
השיעור של עוזי די מציק. או יותר נכון עוזי די מציק. את אלכסיי
אי אפשר להבין ושוורצמן עתיד לקבל התמוטטות עצבים במהלך השנה.
אני לא אוכל לעמוד מול שי בשיעור תולדות אחרי שאמרתי לו שנגמרו
לי האותיות במקלדת וסטפס זה גם ככה שיעור משעמם. עם הגישה הזאת
אני יכול להיות כבר עכשיו שחקן בית קפה ולחסוך 28 אלף שקל על
שנתיים של לימודים...
חייב להיות לי משהו להגיד. יש כל כך הרבה דברים בעולם.
הומלסים, אבטלה, רעב. אני חייב להיות מסוגל לכתוב על משהו...
רגע... נדמה לי שאני מתקדם פה, עכשיו שאני חושב על זה, אני
רעב.
כבר שתיים לפנות בוקר, אני אחרי ארבע כוסות של קפה והדבר היחיד
שיש לי לכתוב הוא שיש לי פיפי. בקצב הזה אני אתחיל לעשן. זה לא
בהכרח דבר כזה רע. חוץ מזה שאני אמות מסרטן בגיל 30 ועד אז אני
אהיה מרושש ויהיה לי ריח רע מהפה. אבל זה לא קשור עכשיו! אני
צריך למצוא על מה לכתוב! (צועק לרעש שמגיע מבחוץ) שקט! אני לא
יכול להתרכז עם כל הסחות הדעת האלה! אימא שלי רואה דברים
מפגרים בטלוויזיה כי אין יותר תוכניות נורמאליות, מישהו עשה
תאונת דרכים ליד הבית שלי כי הישראלים לא יודעים לנהוג וכל מה
שאני יכול לראות מהחלון שלי זה שלט כתום ענק שכתוב עליו 'יהודי
לא מגרש יהודי' עוד מהתקופה שחבורת חובשי כיפות החליטו שהפינוי
מרצועת עזה מצדיק תפירת טלאי כתום על החולצה. כל הדברים האלה
כל כך מעצבנים אותי שאני לא יכול להתרכז בכתיבה!
טוב, נמאס לי! זה לא עובד! אני פשוט אגיד לו שלא היה לי מה
להגיד וזהו! אני אפילו אגיד לו את זה בצורה מסוגננת ואולי טיפה
משכנעת כמו: 'שי, פתגם סיני עתיק אומר - אם אין לך מה להגיד,
תגיד פתגם סיני עתיק.' זהו! אני הולך לאכול."