כולם היו בניי. את כולם נטשתי. בחושך. זה הזמן שלי.
וחזרתי ואספתי לחיקי המתעתע. פעם בוכה מאושר -
ופעם קפואה ורותחת. כמו אדמה. מגע של קסם ראשוני.
ויכולה לבלוע ולא נודע כי בא...
פקיר הודי כמו סימביוזה לעולם ריקני.
עלים. אני אהיה עטוף בעלים ואת תרדי לי.
אז אני אסלח לכל המין הנשי ותוכלו להפסיק לנדוד.
תופרת קטנה, בעליית גג גדולה. מוארת.
תופרת ארמונות של קדושה ומטפטפת אור.
לכל הברואים. כמה זה 80 או 90 מול
נצח, שיש בו בלי סוף אפסים? I rest my case
אין רחמים בשבילי יותר. אין התחדשות רקמות.
נגיעה אחת. תפטוף של רוקמת תחרות קדושות
ואני אעוף. שום אבן לא תעצור את הדאיה הזאת.
ואדע שתיקנתי. אבא מרוצה. אני יכול לנוח.
זה רגע אחד. שיכול להיות אנונימי ונסתר.
אבל אתה חייב להיות שם. זה התנאי היחיד.
תלתלים. דוד היה צדיק. או לא. הוא כתב תהילים. זה מספיק.