ברקע טראנס של אינפקטד מאשרום.
אני מצמידה מספריים לפרק כף היד - מתלבטת אם לחתוך...
הטראנס מצד אחד מפריע לי לחשוב בצורה ברורה, אך מצד שני גורם
לרגשות שלי לחשוב בעצמם.
לחץ בלתי מוסבר בין הצלעות, באזור מפתח הלב, מאיים לקרוע את
גופי לשניים, למרות שאני יודעת שזה לא הגוף שנקרע. זה לא
הגוף.
חשיבה רציונאלית הורסת כל חלקה טובה אצלי בראש.
גם המחשבה שלי נקרעת - תחושה של שיגעון.
אם אני אחתוך - ארגיע את עצמי, אשקיט את החרדה האיומה שאני
נמצאת בה. גם אם באופן זמני, לפחות זה. זו הדרך שלי להתמודד.
מבקשים ממני להפסיק לעשות לעצמי טוב, או רע איך שהם קוראים
לזה.
או שהם לא מבינים - או שהם פשוט מקנאים שלי יש את היכולת ואת
האומץ שלהם אין בשביל להקל על הפחד, על המתח הנפשי הבלתי נסבל
שרודף אותי באופן בלתי פוסק, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.

אני קוראת את השורות האחרונות שכתבתי ותוהה אם אני זו שכתבתי
אותן... כי אני לא באמת חושבת ככה. אני לא באמת חושבת בכלל. לא
אני.
כל מה שיוצא לכולנו מהראש הוא אסופת שקרים גסים - כי זה טבע
האדם.
האדם הוא גזע מיותר שנועד להיכחד.
כולנו משמחים את עצמנו בדרכים שהן לא לגמרי כשרות.
אחד שותה עד שהוא נופל, אחד עמוק בסמים, אחד מכניס לעצמו
ניקוטין לגוף, תרופות כימיות...
האדם לעולם לא יהיה שמח.
למה אנשים לא מתמכרים ללונה פארק או משהו?!

כולנו מחפשים דרכים להרוס את עצמנו.
דרכים שמביאות לנו פתרון זמני בלבד.
אבל מצד שני, גם החיים שלנו זמניים...
אז למה דבר זמני אינו פתרון?!

משום מה הנחתי את המספריים על השולחן.