אני רואה אותה כל יום כאשר אני עובר שם, אך מפרידה בינינו
זכוכית עבה של אמונות שונות. מאז אותה פעם שניסיתי להעלות על
דעתי לכבוש את לבה אך ללא הצלחה, נאסרה עליי הכניסה למקום
והגישה אל זאת שאני כל כך חושק בה. מעולם לא חשבתי שאפול כך
בגלל מישהי, ואכן בהתחלה, לפני שלמדתי להכיר אותה, המשיכה
הייתה חיצונית בלבד; צבעיה תמיד התאימו והתחלפו בין סגול, ורוד
ותכלת אך מהר מאוד גיליתי שיש משהו מעבר לזה, יש בה משהו
רוחני, משהו בהתנהגות ובדרך שבה היא מציגה עצמה בחברה מעבר
לאותה זכוכית, והשילוב של הצורה הפנימית שלה עם המראה החיצוני
שלה שיגע אותי יותר ככל שהתרחקה ממני והפנמתי שלא אוכל להיות
חלק בחייה.
אני יודע שלא אוכל להרשות אותה לעצמי אבל אני עדיין אוהב
לחלום, אני רוצה להאמין שאולי המדיניות תשתנה יום אחד ואוכל
לקחת אותה, לצאת איתה לסיבוב ברחבי הארץ, רק אני והיא, בלי שום
הפרעות חיצוניות ובלי אנשים שישפטו אותנו, בלי ביקורות על כך
שמישהו כמוני לא ראוי להיות עם מישהי כמוה או על כך שלעולם לא
אצליח לכבוש את לבה בצורה כזאת שהיא תרצה אותי כמו שאני רוצה
אותה.
הייתי רוצה לקחת אותה לראות שקיעה יפה, בלי מילים מיותרות, רק
אני והיא, כשהרעש היחיד באזור יהיה רעש הגלים המתנפצים בחוף,
להיות איתה באיזור מבודד, מין שקט תעשייתי באוויר בלי רעשי
העיר הגדולה, בלי ספרי החוקים שיגבילו אותנו, רק אני והיא.
זה לא כיף להיות היחיד שנאסר עליו לגעת בה בכל דרך שהיא, שכן
אפילו שלום אסור לי להגיד לה, לתת לה נשיקת בוקר טוב או חיבוק
ואפילו לא לחיצת יד. לרגעים אני כל כך מקנא באותן בנות אשר
סובבות אותה וניתנת להם האפשרות להתקרב מעבר למחסום הזכוכית,
שהוא אמנם שקוף אך גולמי ומאפשר לי רק לראות את המתרחש מרחוק,
וכך בכל בוקר עולה מחדש המחשבה - אילו הייתי נולד אחר...
אבל זה עדיף על לא לראות אותה בכלל ולכן אני מסתפק במה שיש.
הייתי רוצה שתהיה שלי כדי שאוכל להסתכל עליה מתי שארצה, לראות
אותה ישנה לידי או להריח את עורה כשהיא יוצאת מהמקלחת, ריח
השמפו אשר נותן לעורה מעין ריח של חדש, ריח שמצליח לשגע אותי
בכל פעם מחדש, אבל, כמו שאמרתי, כרגע אין ברירה ואני מסתפק במה
שיש, ולכן אסיים בתקווה שאולי יום יבוא ויהיה לי מספיק כסף
וכוח לקנות אותה, את אותה קדילאק 1968 ארבע דלתות קלאסית בצבע
תכלת בהיר וגג לבן מתקפל אשר מתגרה בי מעבר לזכוכית הראווה בכל
יום מחדש...