[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מישי בן-דב
/
פיתוי ושליטה עצמית

"אני חייב לברוח". הוא לחש לה. "זה גדול עליי".
"אני לא מבינה". היא אמרה, משתדלת להתכופף כמה שיכלה בזמן שרצו
אל צידו השני של העולם.
"את חייבת להישאר כאן. אני לא יכול להישאר".
"אני לא עוזבת אותך".
"את חייבת".
"אני לא, אני באה איתך".
הוא עצר והסתובב אליה. ידיו אחזו בחוזקה בשתי זרועותיה, האחיזה
הייתה חזקה והוא הכאיב לה אבל היא לא אמרה דבר. "יש דברים
בעולם הזה שלא תביני לעולם. אני חייב לברוח, אני חייב ללכת ואת
לא יכולה לבוא איתי". הוא נאנח ושיחרר את האחיזה. ראשו נפל
מטה, התרופה מתחילה להיחלש, בקרוב יצטרך לקחת עוד. הוא הרים את
ראשו במאמץ והביט בעיניה. "את לא יכולה לבוא איתי". הוא נישק
אותה על המצח ועזב אותה. מבט חטוף אחרון וברח.

היא התעוררה בבהלה במיטתה. זה לא החלום המוזר הראשון התוקף
אותה אך היא לא הייתה רגילה לחלומות אלו. היה בהם משהו אמיתי,
היא הרגישה שזה באמת קרה. היא זכרה את פניו של האדם בחלום אך
לא הכירה אותו, אבל היא הרגישה בתוך תוכה שמשהו נעלם, משהו היה
חסר בפנים.
היא נרדמה שוב.

"בואי". הם לחשו. קולם הנחשי והארסי התפתל מסביבה כמו עננה
מתוקה. "בואי".
"לא, אסור לי".
"בואי".
"לא, תעזבו אותי!" היא נפלה על הרצפה והתכרבלה בתוך עצמה.
דמעות זלגו מעיניה. היא הרגישה כל כך בודדה. "למה אתם לא
עוזבים אותי?" הם הסתובבו סביבה, לוחשים אליה, מדברים איתה,
חודרים אל תוך מוחה.
"בואי".
"לא..." היא הרגישה שהיא מאבדת את זה. אבל בעצם, היא כבר
איבדה. הוא ברח. היא לאט קמה, הם קיפצו מסביבה בעליזות,
ממשיכים ללחוש לה, לסמם אותה, "בואי, בואי, בואי". היא הרגישה
לבד, וכך היא הייתה. הלכה לבד ברחוב, יחפה כשרק כותונת הלילה
לגופה. "בואי, בואי, בואי". הם הובילו אותה, והיא הלכה.

היא התעוררה שוב. הפעם לאט. היא ניסתה לקום מהמיטה אבל לא
הצליחה. היא הייתה קשורה למיטה.
היא רצתה לקום, היא רצתה ללכת אך הם לא נתנו לה. הם פחדו וראו
את זה בעיניהם. הם ראו את הטירוף שלה ולא יכלו לתת לה ללכת. הם
ראו שמשהו חסר בה, קליפת אדם בעלת עיניים גדולות וחלולות
השופכות החוצה את כל חרדותיה, את כל מחשבותיה, היא איבדה
אותו.

שליטה עצמית.

אך היה דבר מה שהם לא ראו, והוא ישב בקצה פיה במן חיוך מאולץ.
הם החמיצו את זה, ואולי בגלל זה לא יכלו להגיד כיצד הגיעה
למצבה, כי גם בלי שליטה עצמית, הכל מתחיל ממעט-

פיתוי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איך קוראים
לסוזוקי 750
שלי? אלתרמן.

מאצ'ו רגיש


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/5/06 15:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מישי בן-דב

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה