עוד קצת ואת תתפרקי;
הלגיטימיות הזו שבלחתוך כשרע תהפוך למושא ההערצה שלך ואת כבר
לא תראי כלום מעבר. הצלקות שלך יהפכו לביטוי יופי מורבידי,
היחיד שאי פעם כמעט יהיה לך. את תוותרי על כל החלומות שלך
ותשכנעי את עצמך שאם תגרמי לעצמך לשקוע עוד יותר אז אולי תהיי
גאה בעצמך, כי אף אחד לא יצליח לגרום לך יותר סבל מעצמך.
את תכלאי את עצמך בין סורגים של פחד מתקופה שבה יהיה טוב
ותתבעי בריקנות האינסופית ששוררת באמצע החדר.

מתישהו, שרשראות הברזל הכבדות יתפרקו, מרוב שהן מחזיקות אותך
כלכך חזק וכבר לא נשאר להן כוח. כשתהיי משוחררת, לא תדעי מה
לעשות עם החופש והאושר הזה שלמרות שביקשת אותו את לא מוכנה
אליו ואז תכבלי את עצמך לשרשראות ברזל ולסורגים,

ומי כמוך יודע איך כולאים ציפור (שגם ככה פצועה) בכלוב ברזל
לתמיד.