ידידנו הרומנטיקן חסר התקנה, אפרים אח שלו. הוא שכתב את המילים
הנפלאות שעשו שיר זה.
שבתאי (גם כן הוא אח שלו), בדפיוצר שלו, הביא לחן ובצוע שלו
ובדרך הניפלאה והמיוחדת לו (ובהצלחה גורפת ללא ספק).
אז שאב זה הביא לי מילים זה כאשר ישבנו בקפה ג'ו על איזה מהביל
אחד.
כבר בקריאה ראשונה דפקו לי קרונות רכבת באוזן והכנסתי כאן את
הוורסיה שלי בלחן אחר ושונה כאשר אני באמת מנסה להעביר את
התחושה שאחזה בי מקריאת הטקסט היפה הזה.
קטע הסולו שבין הבית השני והשלישי בא לתאר את המערבולת וסערת
הרגשות שהתחוללה במשך יומיים ברחוב שלושים. הסולו פותח בשיח חד
צדדי שנסחף אלי דו שיח סטראופוני בין גבר לאישה.
טוב, זה מה שמוחי הקודח הניב כאן.
אליך ברכבת קרונות משקשקים על הפסים.
הנוף אינו מוכר.
כמו הלמות הגלגלים.
מדביקות פעימות את הלב שהחליט לאמץ,
את עקבות התקוות
ועכשיו כבר חדל להתגונן.
קטר עוצר אליך, התחנה ברחוב שלושים.
הקדמתי בשעתיים.
אם כי אחרתי בשנים.
צעדי אל ביתך לא חדל להדהד.
פעמון מצלצל, נביחה...
פתחת לי בפיג'מה.
חלפו יומיים, קרונות נאנחים על הפסים.
החרשתי שבעתיים
כמו אילמות הגלגלים...
מדביקות פעימות את הלב שהפסיק לאמץ.
את עקבו התקוות
ועכשיו, אין על מה להתגונן.