רואה אותה הולכת,
בתלמים שבגינה.
והיא כל-כך מושכת
ואולי, לא מבינה,
שאם זו שעת ערביים,
היא נמצאת בסכנה,
פיסת חיים נוטפת
ורק לי, היא לא ניתנה.
צופה בה, היא חולפת
ואוזלים בי החיים.
אולי, היא מחייכת
ולועגת מבפנים.
יודעת, שנגמרתי
ויותר כבר לא אקום.
שורטת את פינות חיי,
שמתות משעמום.
ולא נראה שאיש ישיב לי
את ניצוץ האמונה.
קובר עצמי מנגד,
מתמכר להמתנה.
ואם ארגיש אותה פתאום,
אז אדע, זה רק חלום.
הינה, היא מתרחקת
ואצלי כבה היום.
פזמון:
ואין משב של רוח,
שיפרע את השיער.
הוא היה מצוי בשפע
ומזמן, מזמן נשר.
כמו חייך,
שחורשים תלמים
בשדה האבדון,
ללא תקווה. |