כל יום שישי היינו יושבים ביחד כמשפחה לאכול ארוחת ערב. גם אם
במשך השבוע כולם צועקים וכולם רבים,
ארוחת יום שישי, זה היה הפסק-זמן שלנו. כולם יושבים בדממה
מציקה ומביכה ואוכלים. כמובן שהשתיקה לא נמשכת הרבה זמן,
ואבא היה מעיר איזו הערה על המרק הסמיך שתמיד מוגש כמנה ראשונה
ואחרונה, ואמא כל פעם צועקת בחזרה,
שאם הוא לא אוהב את המרק, שיכין את ארוחת הערב שלו, בעצמו.
וכמובן שאז אבא ימשיך לצעוק ולהגיד שהיא האישה בבית ולא הוא
למרות שהיא כל פעם מעמידה אותו במצב הזה.
וכן הלאה וכן הלאה.
יום שישי אחד אמא של אבא הגיעה לביקור. היא הייתה אלמנה שגרה
על הספסל מחוץ לביתה יחד עם חברות זקנות אחרות,
יושבות מרכלות כל היום, רבות הבנים של מי מוצלחים יותר, רק
סבתא תמיד שותקת. היא יודעת מה היא עשתה לו כל חייו.

באותו יום שישי כולם שתקו, אפילו אבא לא העיר על המרק הסמיך
אפילו אמא לא התלוננה כמה שהוא מאלל לה את החיים ומרחיק אותה
מחברות,
ורק אני הייתי יושב לעצמי, בולע את המרק בכף המלוכלכת ונותן
מידי פעם מבטים מזלזלים בסבתא שידעה מה סבא היה עושה לי,  
כמובן בלי שאבא או אמא ישימו לב. לאבא היו מספיק בעיות עם
ההורים שלו.
כנראה שזה עובר בירושה, לפחות זה.
מה אבא יעשה לילדים שלי??
ידעתי שאני חייב לברוח משם, ולברוח משם מהר, גם אם אני רק בן
14.
ובכל זאת, שנים לא עשיתי כלום, האמת שיצאתי מהבית לרחובות רק
בגיל 21.

אמא לא אהבה את הבית שלנו, וגם לא אותי וגם לא את אבא, והיא
אמרה לי את זה כל פעם,
כל ערב שהיא סגרה לי את המנורה בחדר ויורקת לעברי "לך לישון!
מאוחר כבר!"
ידעתי שהיא השכיבה את כולם לישון כל כך מוקדם בשביל לצאת כל
ערב עם החברות שלה, להוריד את המכנס החום-מטונף שלה, ולצאת.
לחזור כל בוקר מסריחה מוודקה זולה וקיא.

וזאת הייתה השגרה בבית.
להיות לבד עם עצמי, לדעת שלא יקבלו אותי אם ידעו מי אני.
למרות שהם היו אנשים שדווקא כן מאמינים, לפחות פעם, הם הכירו
את אהבת דוד ויהונתן, אבל תמיד חשבו שזה טמא.

בגלל זה גם נשאתי לעצמי אישה, שאף פעם לא משכה אותי, ידעתי שלא
יכול להיות שהם יקבלו אותי.
נשאתי לעצמי אישה, כן. קראו לה אנה. היא באמת הייתה יפיפיה, אם
כי לא כל כך מודל לחיקוי
הכרתי אותה בקורס לאיזו רפואה מודרנית, כבר לא זוכר מה היה
הנושא הספציפי.
הבאנו לעולם 2.3 ילדים, בבית קטן עם גדר לבנה וחצר מלאה בזרדים
ענפים שבורים מפוזרים והזוהמה חגגה שם
אנשים אהבו את החצר הזאת, היא הייתה פח אשפה נגיש שכזה.

כשהבן הבכור שלי גדל קצת, החלטתי שזהו, אולי התגברתי מעט על
החיים ההם, והזמנתי אותם לבית.
ניקינו את כל הבית במשך שבוע שלם, אני ואנה
וכשלבסוף הם הגיעו עם פרצופים אומללים וממורמרים, שוב אמא
התחילה עם ההערות שלה
"אז אנה, את לא אוהבת לנקות כל כך, נכון?" אפשר לחשוב שהיא
הייתה במעמד של חולת נקיון! היא אפילו לא היתה קרוב לממוצע!
וכמו שפחדתי אבא החליט כן להמשיך את המסורת, ואחרי הביקור קרא
לבני אליו כמה פעמים, וכשסופסוף קלטתי מה קרה, שלחתי אותם הישר
לעזאזל.

למה הם הפכו אותי? למזיין גברים מהצד? למפלצת שמכה כל פעם שקשה
לה?
פשוט, מפלצת.


היום אני גרוש ומובטל ואני לא עושה שום דבר עם החיים שלי,

נשאר לי רק להתמרמר על הגורל שהחליט לדפוק לי את כל החיים
מהרגע שנולדתי ועד שאני אמות,
ובעצם שום גורל זה, ידעתי שאני יכול לשנות דברים, פשוט לא
עשיתי את זה,
ואני יכול רק לשבת בדירה המטונפת שלי [זה תורשתי, בחיי!] לשתות
3 בקבוקי וודקה זולה [באמת שגם זה!] עם מחשבה משמחת אחת, כל
יום אני קרוב יותר למוות מאשר שהייתי אתמול,
ולהתמרמר. להמשיך את השושלת המשפחתית המפוארת כל כך.
ובמה זה עוזר לי? להיות ציני ולשתוק, לא לעשות כלום ולבכות כמו
ילדה קטנה?
בכלום. תפסיקו להתמהמה ולחשוב שדברים יסתדרו בעצמם.
ללכת ברחובות בלי שום מטרה, לא יגרום לזה שתמצאו את הייעוד
שלכם.
קחו את העניינים אל תסמכו על אחרים, רק על עצמכם, רק על
עצמכם.

קטע שלא אהבתי במיוחד, איך שהוא יצא בסוף,
כנראה שאני אערוך בו עוד כמה שינויים.
בינתיים, זה יפסיק.