אורי הוא ילד מתוק. באמת מתוק. מתוק, מתוק , מתוק  ורגיש.
היום הוא חזר מהגן בוכה. כשהילד שלך חוזר מהגן בוכה את מוכנה
אפילו לעקור הרים כדי שיהיה לו טוב. את מוכנה לחנוק את הגננת.
אבל כל מה שיכולתי לעשות כנגד התיפחותו הבלתי פוסקת, זה רק
לחבק אותו חזק חזק  . חיבוק של אמא.
"למה אתה בוכה ? מתוק שלי?" אני מביטה בעיניו הכחולות הגדולות
מסתכלות בי כאילו אני המושיע היחידי. "אני בוכה כי רונה ודרור
הג'ינג'י העליבו אותי...הם...הם....הם רצו לגעת בדפנה כל הזמן
, משכו לי בחולצה, וקרעו את הכיס הגדול שמכסה אותה...ואחר כך
הם צחקו. כל היום צחקו עלי. קראו לי מפלצת
והצביעו...אפילו...אפילו חנה הגננת חייכה קצת כשהם
הצ...הצ....הצביעעעעעוווווווווו"
אני מביטה בו , בגוזל האמיץ שלי. מוציאה חולצה חדשה מהארון ,
במקום זו הקרועה, ומלבישה אותו.

אורי ודפנה נולדו ביחד. ביחד זה אומר מחוברים.כמו התינוקות
הסיאמיים האלה שהיו מוצגים בקרקסים נודדים.מחוברים באזור הלב.
ביום שהם נולדו אמיר עזב אותי. הוא לא יכל להביט בי. הוא לא
יכל להביט בהם. אני זוכרת שפקחתי עיניים בחדר הלידה הייתי לבד.
זה היה נראה לי קצת חשוד , אבל חשבתי שככה זה בחדרי לידה. פשוט
נותנים לך לנוח.
אחרי כמה זמן נכנסה אחות אחת , מבוגרת. מחייכת בהתנצלות . כבר
ראיתי את הגועל בעיניה.  "איפה אמיר? בעלי? איפה הוא?" . היא
שתקה ואחר כך ענתה בלחישה " הוא...הוא יצא מכאן אחרי...אחרי
ש...טוב, תראי חמודה שלי ...זה לא נורא להישאר לבד. הרבה נשים
עושות את זה בימינו"
אחרי שלושת ימי האשפוז חזרתי לדירתנו. מצאתי אותה ריקה מחפציו
של אמיר. מאז לא ראיתי אותו.

בהתחלה אורי ודפנה התפתחו יפה , חמודים כאלה. חייכנים.  במבט
ראשון הם נראים כמו שני תינוקות מחובקים חזה אל חזה. טוב, כך
לפחות חשבתי ברגע הראשון שהרופא הגיש לי אותם. זה לא היה קל.
היה לי גם קשה להניק. שניהם היו נאבקים על אותו השד, כל ראש
נאבק בשני כדי לתפוס את הפטמה יותר זמן. זה היה קורע לי את
הלב.
שאורי ודפנה היו בני חצי שנה, דפנה כבר התחילה להראות סימני
חולשה. לאט לאט ובהדרגה גופה חדל להתפתח. אבריה חדלו לתפקד
והיא החלה מצטמקת וקמלה. אורי נעשה עצוב ושקט באותה תקופה. היה
נוגע בה. מנסה להזיז אותה . אך היא לא היתה מגיבה. המצב הזה
נמשך שנה וחצי.  שנה וחצי שאורי הרגיש איך חלק מגופו גוסס .
כשהיו בני שנתיים המליץ הרופא על ניתוח הפרדה. הליך מסובך ויקר
שנועד לנתק את גופה של דפנה מגופו של אורי ואת ליבה מליבו.
ביום של האישפוז , לפני הניתוח, אורי נעשה עצבני. הוא משך את
צינורות האינפוזיה מעצמו, צרח, בכה ,אחז בדפנה בחוזקה. ליבו
הרחב פי שניים הרגיש שעומדים לקחת אותה ממנו.
המבט שלו שבר אותי. החלטתי לבטל הכל. הרופא הביט בי נדהם . "את
עושה טעות חמורה, גברת  דור, טעות חמורה! אי אפשר לתת לילד
לגדול ככה, עם תינוקת מתה בת חצי שנה מחוברת לו ללב!"
אבל אני הבטתי באורי וידעתי. ככה הוא רוצה.

אורי גדל והתפתח יפה. ילד מוכשר ונבון שלי. ילד רגיש.  איבריה
של דפנה חדלו סופית מתפקודם, גופה הפך לנשל מאובן תלוי על ליבו
של אורי. אך ליבה המשיך לפעום. אורי דאג לכך. הוא היה נרדם
שכוב על גבו כשידו מלטפת אותה . כמו ילד והבובה שלו. הוא היה
דורש ממני לנשק גם אותה לפני השינה. הוא אמר שגם אם הגוף שלה
נבל , הלב שלה מרגיש. הוא אמר שהיא כמו הרקפת , גם כשהפרח
הורוד נובל, הפקעת באדמה ממשיכה לחיות. הוא חשב שהלב של דפנה
זה כמו פקעת שניתנה  לו למשמרת. הוא חשב שאולי יום אחד מתוך
הפקעת תצמח דפנה חדשה. ככה הוא , הגוזל שלי. יש לו לב כפול...

היום הוא חזר מהגן כמו גור פצוע. החולצה הקרועה זרוקה בפינה
ליד הפח.  בלילה נשקתי לו את נשיקת הלילה שלו. כיסיתי הדוק .
"חזק חזק" . ככה הוא אוהב.  "ככה דפנה לא תברח".
יחפה אני משוטטת בבית. עוברת מחדר לחדר. מכבה אורות.  במטבח
אני נשברת. צונחת לרצפה . מייחלת שהבלטות יספגו לתוכן את כאבי.
מקנחת דמעותי בחולצה האדומה הקרועה. אינני יודעת כמה זמן עבר.
כמה שניות דקות שעות  התבוססתי בתוכי.


צעקתו של אורי מהחדר אספה אותי מהרצפה.  כמו לביאה פצועה אני
עטה על מיטתו. מוצאת אותו יושב ישיבה מזרחית על מצעי הפוקימון
שלו. מחבק את דפנה  חזק חזק. ובוכה.  לא בכי. אלא  המייה. מן
יבבה שקטה וקורעת.  "אמא, היא הלכה.....דפנה הלכה" .אני מחבקת.
מה עוד אפשר לעשות כשהלב השני של ילדך חדל לפעום. רק לחבק.
דפנה יודעת בליבה שהגיע זמנה ללכת. הלילה חדל ליבה של דפנה
לפעום.