מן החדר הצר מתמיד
עולה קולה הרזה
והלבן של מדלן

שולחן ומגש נחושת
כתום ריקועים
עליו נח ליבי

מדלן קוצבת מדודות
פרוסה אחר פרוסה
צל פניה רציני ומהורהר

פרוסותיי פעורות שתיקה
כפתחי תחנת הטרוקאדרו
או אולי מטרו של מונמארט

אצבעות חדות פורמות
אניץ בסודר בלוי ובנחת
בפיזור דעת כמעט
שוזרות בו נתח ועוד

מדלן שוב מכינה
ענק נפלא לצלילי
הרמוניקה עתיקה

בלא כוח נשען  
על משקוף דלתה ושואל
עד מתי מדלן עד מתי


בהשראת ציורו של ז'ורז' דה לאטור :
"מדלן לאור העששית"