כשהכול נגמר,
האורות נכבים.
עולים שוב לבמה בפעם האחרונה, כדי להסתכל על הקהל.
ויש שם מישהו אחד, מוחא כפיים חזק.
ואישה שמנה עם ילד שכל הזמן בכה.
ומישהו שנרדם אחרי חצי שעה.
ועוד אחד שכבר קם.
ויש את זה שמחייך,
עוד אחת קורצת.
ויש את אלה שרוצים ללכת.
תמיד יש אחד שיושב בשקט.
ואת כל השאר שפשוט מוחאים כפיים - כי ככה.
בסוף תמיד מישהו מהם יבוא לומר לך איזו מילה טובה.
"היית נפלא! איזו עוצמה!"
כולם מסתכלים עליך,
אבל אף אחד לא מסתכל לך בעיניים.
ואתה עוד מרגיש משהו מעורב,
קצת הקלה והרגשת הצלחה,
את שארית האדרנלין שמקבלים על הבמה.
ואתה נותן ידיים לכל האנשים שאתה כל כך אוהב,
ביחד כולם משתחווים.
ההשתחוות הזאת אומרת הרבה:
"אני מופיע בשבילכם, כדי שתיהנו".
זה שקר, זו צביעות.
אף שחקן לא מופיע רק בשביל הקהל,
כשהשחקנים משתחווים הם בדרך כלל חושבים על עצמם.
"אני מופיע בשבילי, כי זה עושה לי טוב",
זה כבר יותר נכון לחשוב.
ואז מסתכלים שוב בפעם האחרונה, ואומרים שלום בשקט.
ויורדים.
ומסירים את התלבושות. ואת האיפור.
סתם, מדברים.
על הפאשלות הקטנות, ועל משהו שמישהו קרא בעיתון. |