אני לא מחטטת לך בכיסים, אני רק מוודאת שאין שם כלום, כדי
להכניס את המכנסיים למכונת הכביסה. כמה כיסים יש במכנסיים שלך,
אני חושבת לעצמי. מחשבה שלא אחלוק איתך, גם כי היא טיפשית
וטריוויאלית מדיי, וגם כי אם היה לה מישור עמוק יותר היא היתה
מעיקה וחודרנית. מה זה ענייני כמה כיסים יש לך במכנסיים?!
אני שונאת להוציא את החגורות שלך מהמכנסיים. למה אני משתפת
פעולה איתך וקוראת לזה "חגורות"? אלו חבלים וסמרטוטים שאתה
קושר סביב המכנסיים כדי שלא ייפלו.
אהבתי את זה שאתה לבוש בכזה רישול, שגרם לי להרגיש, לידך,
אלגנטית ונשית. מצאתי את עצמי קונה בגדים ונהנית מזה. היום,
כשאני מתלבשת, אני רק מנסה להסתיר את הגוף הכבד שנהיה לי, מנסה
ליצור מראה שלא יביך אותי בציבור. אבל גם שלא יהיה מוקפד מדי,
שלא ילשין על הנתק הזה שבינינו.
מזל שהילד ישן, ואני יכולה קצת לסדר פה. איזה חמוד הוא היה
היום. תפס את כף הרגל, בהתחלה את הימנית, בשתי ידיים שמנמנות,
התכופף אליה, התבונן בה בכזה ריכוז. אחר כך נפנה אל כף רגלו
השמאלית. במאמץ, החזיק בכל יד כף רגל. איך האצבעות של הרגליים
שלו יפות, ומתוקות, קטנות כל כך - ועדיין, מושלמות כולן.
הלוואי שהיית מרגיש כמוני, את ההתרגשות החדשה והאמיתית, מעבר
לקלישאה הזאת. הוא ישב, רציני ומהורהר, והחזיק בהן. אז, קירב
את פניו אל הרגל השמאלית, התבונן בה מקרוב וחייך.
חבל לי על הרגעים האלה שאתה לא זוכה לראות. לפעמים, היעדרך
כמעט ומחמיץ את ריחם גם עבורי, אבל אני מסרבת. לילד שלנו מגיע
שישמחו שמחה מלאה על נוכחותו ופלאיו, התרגשות משכרת מכיבושים
קטנים ויומיומיים.
איך שמחת בו, בהריון שלי. והיו לי כל הסיבות להאמין, שגם בילד.
מהרגע הראשון, יכולתי כבר לדמיין אותך נהנה ממני, גאה בצמיחה
שהצמחת אותי. יכולתי לדמיין אותך מתענג על השדיים שלי, שנהיו
עצומים כל כך. אבל זה לא מה שקרה, הא?
בערך בשבוע ה30 שקעת במצב המהורהר שלך. ואי השקט הזה בך, שכבר
הכרתי, תפח הפעם למימדים אחרים, ביחד עם הבטן. ואתה ניסית
למצוא מזור.
מוזר, בדיוק כשאני חושבת את המחשבה הזאת, נושרות על הרצפה
פיסות עדינות, אבקיות כבר, של עלים. נכון, כשהכרתי אותך עישנת.
אני לא יודעת אם הייתי מרגישה קרובה כל כך, אם לא היית נכנס אל
העולם המעושן והקסום שלי, ויודע לעשות בו את כל מה שעשית.
הרגשתי אז, כאילו הקסמים לא מפסיקים ליפול עליי. אפילו תזמונים
מושלמים של דברים. היינו כמו שני פרפרים, שמתיירים להם בין
רכבות ומטוסים ומוניות שירות, דמיוניים ואמיתיים, עולים
ויורדים - והיקום כולו השתתף בריקוד שלנו. אז זהו, שמתזמון
מושלם שכזה, צעד לא נכון, ולעולם אי אפשר להפגש שוב.
אתה חוזר כל ערב, בינתיים. ועדיין, אני לא יודעת אם תחזור. קול
פנימי ושקט, לוחש לי לפעמים, שנראה כאילו יבוא יום, שבו לא
תחזור. אני מוקירה את הערבים שבהם אתה נכנס מחוייך, ורואה
אותנו באמת. לפעמים העיניים שלך כמעט מתחיות כשאתה מסתכל על
הילד, ואז עליי.
יש את הימים שבהם אני רואה אותך שפוף תחת משקל אפור וקשה, ועם
הזמן, אני מצליחה קצת לנחש מתי תתלה אותו בי, ומתי גם להתנחם
בזעף הזה - שאיננו מוצדק, אבל מקל עליי כי הוא מקל עליך - לא
תוכל.
ויש הימים שאתה אינך, אבל לא מפריע לי, כי אני רואה שהוקל לך.
ימים שבהם אתה נכנס למכונית ויוצא למסעותיך, קפה עם החברים
מיודפת, טיול לאור ירח במכתש רמון. הארץ שלנו קטנה, ולך היא
מספיקה לפעמים. לפעמים, חברים באים אלינו ומספקים לך מקלט
מעצמך. אני מתבוננת בך מטופש, קליל, שמח. חבל לי שאין לי מפלט
לתת לך.
זהו, סיימתי. אין יותר בגדים על הרצפה. לא חולצות מקושטות
בבוץ, לא גרביים ממולאות בחול, לא מכנסיים עם עשב בכיסים, לא
בגדים כמעט נקיים, שאף אחד משנינו לא טרח להחזיר לארון. הרצפה
גלויה לעין.
אני פותחת את המגירה של המכונה. מוזגת אבקת כביסה. אני חונכת
מרכך כביסה חדש היום. אם אנשים היו יודעים עד כמה מרככי כביסה
מעסיקים אותי, מככבים בחלומותי בזמן הקניות... כמה זמן אני
יכולה רק לרחרח אותם, לנחש - איזה מהם יריח נעים גם על הבגדים?
איזה ייצור בי את תחושת הדחיה?
אני נושמת את הריח של המרכך, ומרגישה את הדמעה שזולגת לי על
הלחי. מופתעת, אני מושיטה אליה יד, אבל לא רוצה לנגב אותה. שלא
תברח, שתביא איתה עוד. אני שואפת שוב את הפתח של המיכל. עכשיו
זולגות כבר שתיים. אני מניחה את המרכך, נשענת על מכונת הכביסה,
ובוכה בקול.
אני גועה ממש, והמכונה אוספת את כל כובד משקלי.
הילד בוכה ומבריח את הדמעות. אני מנגבת את מי שנשארה לי על
הפנים ונגשת להרים אותו.
http://stage.co.il/story.html?preview=1&story=537275144
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.