נמאס לי מהריק הזה.
מזה שכל כך הרבה אנשים נעלמים מסביבי פתאום...
וכל השקט הזה - הבדידות שאני כל כך מפחדת ממנה מאיימת להגיע.

אני נמצאת על אדמה מלאה בדשא ירוק שנראית אינסופית, אבל אם
תסתכלו רחוק תראו שהכל מגודר באבנים קטנות וזה מרגיש כל כך
חנוק, כל כך לבד.

וכשחושבים על זה, אני בחרתי, אני הלכתי וברחתי בחזרה למקום
שפעם ברחתי ממנו גם.
יש לי את הדרך הפשוטה ביותר לחזור ושהכל יהיה בסדר,
אבל לא,
אני לא חוזרת, אני מתמודדת עם הכאב, אני מחפשת אותו.
אני חייבת להוכיח לעצמי שאם לא הייתי בורחת יכולתי לשרוד,
יכלתי להתמודד עם הכאב, עם השקט, עם הלבד.
פעם המקום הזה היה שלי,
השקט שלי - בלי לבד.
פעם חיפשתי שקט...