"את יודעת מה את רוצה מעצמך?"
-"כן."
"מה?"
-"לא יודעת."
"את רואה? את ריקנית. זו בעיה עם אנשים שיש להם הרבה שכל. הם
לא יודעים מה הם רוצים מעצמם. הם ריקניים. בדיוק כמוך."
-"אני לא ריקנית."
אני כן. ואיך שהוא ישר ידע את זה, בלי הרבה סיפורים. ישר קלע
לנקודה הכי כואבת.
"הלילה לא נכנסים לבאסה, טוב?"
אבל איך אפשר שלא? הכאבים כבר חרוכים כל-כך עמוק.
בכל צעד שאני הולכת. בכל מילה שיוצאת מתוך שפתיים סדוקות.
הבדידות הזאת הורגת. ואי-אפשר לצאת מזה.
הוא הורג אותי, כל שניה. כל-כך רוצה במותי.
ואיך שזה לא משנה כמה ירצו אותי, באף-אחד מהם אני לא מוצאת את
עצמי.
להתמסר לאנשים שהכרת בלילה אחד, ולהראות להם אותך. את הגוף
שלך.
והנשיקות שלו... אלוהים.
חבק אותי. אל תשאיר אותי לבד, גם הלילה.
אני ישנה על הרצפה והוא עוזב ת'בית. משאיר אותי להתמודד איתם,
לבד.
וכולם יודעים שלא אחזיק מעמד יותר משבוע. אם הם לא יהרגו אותי,
אני אעשה את זה.
"רזית, את יודעת? את מרזה בכל פעם שאני רואה אותך."
ולכי תסבירי לה שהבעיות האלו החלו עוד כשהייתי כל-כך קטנה.
כל-כך.
וכלום כבר לא משנה.
היא עזבה אותי, שוב.
"את לסבית?"
-"לא."
"אז איך זה יכול להיות שאת אוהבת אותה כל-כך?"
-"לא יודעת. ואת יודעת מה האבסורד? שהיא אפילו לא מוכנה להאמין
בזה."
לקיים מערכת יחסים עם מישהו שגדול ממני ב-10 שנים, ולדעת שאני
היחידה שיראו עליה סימני כוויות.
אני טורפת את עצמי, חתיכה אחר חתיכה.
מדמיינת מכתבי התאבדות במוחי.
"כואב לי לראות אותך ככה."
-"איך?"
"עצובה."
-"אבל תראה, אני צוחקת."
"כן, אבל שנינו יודעים שזה לא אמיתי."
אז מה כן אמיתי?
ואיך שהוא יודע הכל.
לעזאזל.
אני לא יכולה יותר.
כבר אין שום ניצוץ, אפילו לא אחד.
21.4.06 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.