מוקדש לזכר קרן מנש ז"ל שאיבדה את עצמה לדעת 1980 - 2001

חשבתי עליך אתמול ולא יצאת ממחשבותיי. בזמן האחרון את תמיד שם.
מוזר שלפני כן לא חשבתי עליך כול כך הרבה. בזמן האחרון יש לי
הרבה דברים בראש שלא היו שם לפני כן. את ביניהם. ואני מדברת
עליך, מדברת אליך- ואת לא עונה. את אינך.

למה? למה היית חייבת? מה דוחף אדם לעשות מעשים נואשים כול כך?
למה, קרן?

ואז אני חושבת על אשמתי. גם אני אשמה. התרחקנו אחת מהשניה.
היינו פעם חברות כול כך טובות. ובכול זאת- לא ראיתי אותך ולא
דיברתי איתך שנתיים. ואז ראיתי אותך בהלוויה שלך. ומאז לא יצאת
ממחשבותיי.

ההלוויה שלך. מחזה כול כך סוראליסטי, כול כך לא אמיתי. כמו
חלום, סיוט שלא נגמר. כמעט קיוויתי שהייתי באיזה סרט, שהייתי
יכולה ללחוץ על 'פאוז'. להגיד: 'סטופ!' ולהריץ את הסרט אחורה.


ומאז אני מדברת אליך. ואת לא עונה.

ואני לא יכולה להפסיק להרגיש אשמה. אולי אם הייתי יותר חברה,
אולי אם הייתי אדם יותר טוב, אולי...

אולי.

ואני נזכרת בכול הדברים הנחמדים שעברנו ביחד. על כול החוויות.
את זוכרת שנסענו לטיול בחרמון וראית בפעם הראשונה שלג? את
זוכרת את השיעורים של המחנכת? את זוכרת את המסיבות שעשינו
ביחד, ואיך היינו משתוללות עד שעות הלילה הקטנות וכולנו היינו
נופלות שדודות? את זוכרת, קרן?

חשבתי על השעות שהיינו מדברות עליך ועל כמה את חסרת ביטחון.
וכמה שאת טובה יותר. ושמתי את השיר של טורי איימוס- "חורף".
When are you gonna love you as much as I do?
למה לא יכלת לאהוב את עצמך כמו שאנחנו אהבנו אותך? למה לא יכלת
לראות? למה לא הצלחנו להראות לך?

ועכשיו אני חושבת עליך ומנסה לכתוב אליך. וניסיתי לא לכתוב
משהו כול כך נדוש וכול כך ידוע עד כאב. וניסיתי להגיד לך מה
אני חושבת ומה אני מרגישה. אבל המילים התבלבלו לי, והמחשבות
עושות לי בלאגן בראש...

חשבתי עליך אתמול ולא יצאת ממחשבותיי.