הלוואי שידעתי לקרוא את מה שכתבת על חוף הים.
באור מעומעם רואה אותך, ואז דמותך מתפוגגת כמו הכתב שנמחק עם
הגלים.
הייתי רוצה לדעת מה עובר לך בראש, קורא עיתון, מעשן סיגריה,
ומזמזם מנגינה מוכרת עד כאב.
ברגע שתעלה על המטוס שיקח אותך רחוק לחיים חדשים, אנסה למחוק
את כתב הסתרים ביומנם של החיים, ומה תגיד אם אבקש שתישאר?
מה תעשה אם לא אשחרר את ליבך הכלוא בתוך כלוב המשחקים שלי?
הייתי רוצה לשמוע את תחנוניך. שתצעק, תבכה, ותבקש בחזרה את מה
שאף פעם לא היה שלך...
קוראת ספרים כדי לשכוח, תקליטים ישנים ששמענו ביחד, מנגינות
ארוכות עד גיחוך... זה רק מה שהיה בינינו?
אז עכשיו אתה שם עמוק, בתוך הילה של מכשף זקן ומעורער כמעט
כמוך.
רואה אותך בדימיוני עם תרמיל וסנדלים, מגוחך כמה שזה מתאים
לך.
כמעט הכל מתאים לך חוץ ממני...
ישנו הד קטן בראשי שאומר ששכחת אותי, ואני מנסה להתעלם ממה
שליבי לחש לי כבר אתמול.
אז לא מבקשת שתחזור, ובטח לא שתזכור. תעשן סיגריה, תרגע, תשקע
עמוק בתוך ההילה שלך, ודע כי כל יום שעובר הלב שלי מפסיק
להיזכר בתמונות שלך, במגע ובטעם שלך, ובסוף זה יגמר...