חם לי על ספסל בגן.
קורות העץ המופרדות שמרכיבות אותו, נותנות לי הרגשה של צלייה
על מנגל.
מאניה חרישית נשרפת בראשי ויוצרת טעמים מעורבים וניחוחות
שמסובבים ראשים לכיווני.
יושבת עם הגב לעולם, מתבוססת בתבליני הסבלנות - מחכה.
מסביב ירוק. אולי בעצם אדום, עיוורון רגשי מטשטש לי את ההכרה,
שבין כה וכה אינה ממש.
מרצפות העלים היבשים משנות מיקום במהירות.
שוב ושוב אני מנסה לעכל איך נראית הקרקע, אבל מסקנתי היחידה
היא, עד כמה מתישים הניסיונות האלו.
רוצה להרדם. אני מתחילה לספור ציפורים ומתבלבלת. שיט. ושוב...
אילו רק היו פה כבשים היה הרבה יותר קל.
עד כמה מתישים הניסיונות האלו.
אוטובוס עובר, מבריח בנהמה את כולן, שמנפנפות בכנפיהן את העשן
שעולה מגופי.
ואני עייפה - הלוואי שיכולתי גם לעוף ולא רק להתעייף.
עכשיו צריך להתהפך.
אבל איך עושים את זה? זה אומר שעכשיו צריך להסתכל לכולם
בעיניים.
ואיך ממשיכים בתהליך כשצד אחד כבר שרוף?
בכוחותיי המעטים אני מחליפה כיוון, מתהפכת בכבדות כמו תינוק
גדול, אבל הרוח ממשיכה ונושבת בכיוונה המקורי, הפעם קצת חזק
יותר.
אני קרובה לסגירה, החול בשעון שלי מתייבש והופך לאט לאבן שרק
מים חיים באמת יוכלו לפורר בחזרה.
אז בינתיים אני שותה קצת מים מינרלים מהבקבוק שהבאתי איתי, חם
בארץ...
נו? מתי כבר אני אהיה מוכנה?