הייתי רוצה להיות משובץ בסודוקו שלך,
אבל אני לא מסתדר בקוביה, במאוזן או במאונך.
אני תמיד מתנגש לך בין כל הספרות,
דווקא שהכל נראה לך טוב, אני עושה לך צרות.
אני מנסה להאחז בכוח כאילו הייתי איזה תפס,
לא שיבצת אותי בסודוקו, כי לא משתמשים שם בספרה אפס.

הייתי רוצה שתיהי בשבילי כמו הגדרה בתשחץ,
יש לך כיוון, גודל, את חדה וברורה,
ותמיד אפשר לפתור אותך בעזרת קצת עזרה מאיזו חברה.
אבל את מעדיפה להיות כמו חידה של תשבץ הגיון,
קשה, מפולפלת ומדברת אלי בכפל-לשון.
תסלחי לי גברת, אבל זה ממש ביזיון.

הייתי רוצה להיות תשבץ איטלקי,
שאת תבואי, תסתכלי וישר בי תשחקי.
את תשימי בי את המשבצות השחורות כרצונך,
תתחילי לראות בי מילים, והכל בזכותך.

הייתי רוצה שתיהי פשוטה כמו תשבץ-שלד,
אני מכניס בך את המילים, ממש כמו שהייתי ילד.
מתחיל בדברים הגדולים, מבסס לנו את הבניין,
מסיים באותיות הקטנות, מרגיש מסופק ומלא עניין.

אבל לצערי אנחנו חיים בתפזורת, מילים בודדות כמו למצוא בים של
בלונדיניות, אחת שחרחורת.
מוקפים בעיגולים עם בליל של אותיות לא קשורות מסביב,
זה מרגיש כה לבד, כמו חתול ברחובות תל-אביב.
אולי יש לנו אות אחת משותפת,
אבל זה לא עוזר לי שאני יורד במאונך,
ואת באלכסון ממני מתרחקת.