חיי ניתנו לי במתנה בפעם הראשונה
כשאחות ערנית התעקשה לשים לב לדימום -
חבל טבור מסביב לצוואר איננו עניין של מה בכך,
אמא שלי אומרת:

חיי ניתנו לי במתנה כשנפלתי אחורה שלושה מטרים, מקצה החומה אל
המדרכה בחתונה ההיא, בן חמש, ובאתי לשולחן הוריי
מבלי יכולת להפנות את הצוואר, ואחר כך,
כשהועפתי מגג ארגז החול אל האדמה,
כשגולגלתי מראש הטריבונה אל תחתיתה,
כשהראש שלי נקלע פעם אחר פעם אל מסלול של התנגשות
עם עצמים כבדים וחדים, כמה פתחים היו צריכים לאחות בראש הזה,
כמה דם נשפך, בלי שאבין איך זה שחוקי הכבידה והתנע
חלים בלי יוצא מהכלל, לא מפסיק להאמין, אף על פי כן,
ביכולתי לעוף, או לפחות, לפחות,  
ליפול יפה.  

חיי ניתנו לי במתנה בתאונה ההיא עם אסי, באלה שעשיתי לבד,
במפעל, ניצל בזכות זה שעשו את ההנמכה בתקרת אולם הייצור
בדיוק בגובה שלי עומד על אחורי מלגזה רצה קדימה, ועוד שני
סנטימטר:
בזכות זה שלקחתי צעד אחד ימינה, מביט הלום במנוף ניתז
משיני המלגזה, גורס את הצל שלי, בזכות זה שהיה שם שק כשצנחתי
אל הריצפה רטובה,
בגלל שהמלגזה החליטה בסוף לחזור ולנחות על שני גלגליה הימניים,
אחרי שבילתה נצח  על השניים השמאליים, כשאני המועף ממנה עוד לא
מבין מה קרה והיו עוד ועוד: יש מלאך ששומר עליך,
יש לך משהו לעשות בעולם הזה, אמא שלי אומרת,  
זה לא ככה, זה לא סתם.  

חיי ניתנו לי במתנה כשהחלטתי בשבריר שניה, בלי לדעת למה,
לא לקחת את הקפיצה מהדוברה אל הגוררת, עולה בחזרה עם הסולם
ומביט בעשרות טונות הברזל שלה נזרקות עם הגל קדימה, מוחצות
את האוויר שהשארתי מאחורי כשעליתי בחזרה
ושוב כשהחלטתי כן לקחת את הקפיצה המיותרת ההיא אל הגוררת
נדחק בדיוק בינה ובין דופן הדוברה, ורק תיזמון הגלים - לא יודע
מי אחראי על זה -
מציל אותי, גל צד שמרחיק אותה את החצי מטר שהיה דרוש לי לנשום

ושתי שניות שהייתי צריך להבין מה קרה ולטפס חזרה,
מסתכל איך הגל הבא מצמיד אותן, והבום העמום של הרבה מתכת בהרבה
מתכת,
מרעיד את טיפת הדם שהשארתי מהחתך באצבע, בשמש, והמבוכה
הקוסמית, התוהה,
מה אני אמור כבר להבין ואני לא,
מה אני כבר אמור להבין ואני לא,
מה אני כבר אמור להבין ואני לא.  

החיים הניתנים במתנה אינם מעניקים לעצמם שחר
ויותר שוכח מנזהר אני אומר לעצמי, בלהט של מטיף,
אם אין כוונה בתדרים נסתרים באוויר אז תיצור כוונה,
גם אם אין משמעות לכל החיים האלה, הניתנים במתנה,
אתה חייב לחולל אותה, האדם לא מחפש משמעות,
באצבעות משוטטות על צלקת ישנה מבלי דעת,
האדם לא מחפש משמעות,
לא תשורות מכוח הכבידה,
לא תשואות מהאני המשוחד בשלמונים תודעתיים,
לא אלוהים מתוך המכונה,
הוא לא מחפש משמעות, הבנאדם,
לא ליפול על אחת, לא שתיפול עליו,
לחולל אותה, את הבת זונה הסוררת,
מעבר למה שכבר ידוע, הבנאדם מחפש לחולל.