שערי הדהוי המונח על כתפיי כבר התייאש ממני, נכנע להתעללויות
הבוקר הקבועות שלו, ולא עשה יותר מדי בעיות. עייף מלמרוד
ולפרוע - נהרס כדרך קבע בידי הטכנולוגיה.
אני יושבת בכיתה.
מסדרת את כתפיות הפוש אפ, אפילו לזיעה שלי כבר סידרתי שיהיה
ריח וניל. מדהים מה שמשקאות יכולים לעשות לנו!
העדשה הכחולה טיפה זזה לי, אני רצה לשירותים לסדר אותה. חייבים
למצוא לזה פיתרון - נכון שעיניים כחולות לא באות בחינם, אבל יש
מינימום שהמקסימום בחנויות צריך לספק לי.
בשירותים אני מציצה בשעון, חמש דקות לתחילת השיעור. צריך
למהר.
מול המראה, העדשה כבר חזרה למקום, אני מביטה בבואתי, שיט! נזלה
לי המסקרה! מסדרת מהר את הריסים, מזל שהשיער לא עושה היום
בעיות. אז כבר הייתי מפספסת את כל השיעור, והאיחור האופנתי היה
הופך פאסה.
שוב חוזרת לכיתה, מתיישבת בדיוק בזמן - 7 דקות איחור, אבל
כנראה שלא מספיק בזמן: הוא עדיין לא הגיע. אולי חולה?
בעודי מהרהרת נשמעה טריקת דלת מאחורי. זה הוא. הגיע, תודה לאל!
כבר חשבתי שהשיער הסתדר היום לשווא.
מתיישב ממש מאחורי. מעניין אם יכול להריח את ניחוח הווניל החדש
שלי. כבר הספיק להיות חם בחוץ, אני בטוחה שמריחים!
אני לא ממש זוכרת מה למדנו באותו שיעור. אזרחות? אולי זה היה
מתמטיקה...
הייתי כל כך עסוקה בישיבה שלי, בתנועות הגוף.
אלוהים... הוא כל כך מרשים! כל כך מתחשב ואכפתי. יעל אמרה לי
שהיא ראתה אותו אתמול סוחב סלים עבור זקנה ברחוב! סלים הוא
סחב!
ושלשום במסיבה, איך שהוא רקד, בתנועות חופשיות, כל כך זרם.
"מי שמאוהבת באחד כמוהו צריכה להיות ממש מגעילה! חייבת לאהוב
את עצמה, להיות בטוחה בעצמה. מי היא שתהיה ראויה לאהוב אותו?!"
אמרה טלי בעודה מביטה בו רוקד.
ואני חשבתי לי בליבי, "אני ראויה, ואם לא - אני מיד אוכל להפוך
מתולתלת אם רק יבקש."
"נכון!" אמרה יעל במבט עגום, "רק אגוצנטרית אמיתית תחשוב שמגיע
לה לאהוב אחד כמוהו".

התעוררתי מהחלום לצלצול השעון. ושוב שנאתי אותו.