אני בן 18. אני לא משתכר, לא מעשן, אבל זה לא אומר שאני חנון.
למרות שחושבים שאני כן.
אני בא מרמלה, חלק אומרים שזו עיר שיש בה עוני, שזו עיר של
ערסים ולא מלומדים. כולם פה עבריינים, אני לא חלק מהם.
אני חי כמו כולם. יוצא עם חברים, צוחק, מתאהב, שונא, מקנא,
קונה בגדים, מאזין למוזיקה, מדבר להוא שיושב מעלי ובוכה בדמעות
תנין.
שיעורים אני מכין, ומנסה למצוא את תורת האדם החלש, האדם הקטן
של עולמנו הגדול.
אני עכשוי, אני חי היום למרות שאני אומר שפעם היה יותר טוב,
למרות שלא הייתי שם ואפילו לא תיכננתי.
אני קם כל בוקר, מרוקן נוזלים על אסלה מסכנה שסופגת את כל החרא
שלנו, ואז אני שוטף אותה בלחיצה אחת, הידית של החצי שטיפה,
כאילו שהאסלה שמה עלי משהו.
אני ממשיך את הבוקר בקריאת עיתון. עוד תאונת דרכים קטלנית,
ילדים יתומים, הורים שכולים, חיילים פצועים, קריאות גזעניות על
עובדים זרים, ריבים בין ממשלות, זה כבר לא ממש מעניין, אפשר
לחזות מה יהיה בעיתון של מחר.
אני יוצא עם הגיטרה החוצה, וכמה בחורים שחושבים עצמם כג'אברים,
שואלים אותי: "זו גיטרה?"
אני עונה בציניות מקובלת: "לא, זה צ'לו". כאילו שהם יודעים מה
זה.
ואיכשהו, תמיד כשאני מגיע לרמזור, תמיד הוא אדום. אני לא טוב
במעבר חצייה.
תמיד מנסים להשוות אותי למישהו שהוא שונה ממני, ולי לא איכפת,
אני לא מחפש ריבים, רכילויות, זה החיסרון של האדם.
אני לא טוען שאני מושלם, אני פשוט יודע מה מותר ומה אסור.
אומרים שאין דבר כזה אדם מושלם, אבל בתנ"ך רשום שנבראנו בצלם
אלוהים, אז האם אלוהים גם לא מושלם?
אבל יש לי את התשובה לכך. כאשר האדם יודע את החיסרון שלו, הוא
שלם עם הידיעה שחסר לו משהו ולכן הוא מושלם, וזה מגיע לשלמותו
של אלוהים, בין קיץ לחורף ובין הסתיו לאביב.