חולשות של הנפש
אני חלשה.
איני חזקה ואיני החלטית כמו שנוטים לחשוב. לא, כלל וכלל לא. כל
מילה ברורה שיוצאת מפי מלווה באינספור מחשבות מעיקות מבפנים.
כל צל של חיוך זוהר שמבזיק על שפתיי, מהול באינסוף חששות
ופחדים.
לפעמים אני באמת לא יודעת מה לעשות.
לפעמים אני שוקעת במקום אפל ועמוק שהוא רק שלי. אבל אף פעם לא
מצליחה להתנתק מהמציאות לגמרי. ולפעמים, פשוט נמאס לי. כי כמה
כבר אפשר לברוח, ולאן, לאן לברוח?... כשאני מרגישה שהחיים
מקיפים אותי מכל הכיוונים בחומה גבוהה ואני כלואה בפנים.
מתישהו אצטרך להתמודד עם הכל, הלא כך?
אבל השאלה המטרידה, הלא מובנת, הלא מוסברת, זו שכמעט תמיד
נשארת ללא תשובה -
איך?
איך מתמודדים?...
איזו שאלה טיפשית ומטומטמת. כמה אינני מבינה.
אבל זו רק אשמתי שאני כזאת.
זו רק אשמתי שאני כזאת חלשה, פחדנית. אחת שמדחיקה הכל פנימה
ואף פעם לא מוציאה. לא את הכעס, לא את הבכי, לא את התסכול
והעלבון. ומצד שני, גם לא את האושר, את השמחה, את הצחוק ואת
האהבה.
עד מתי אסתיר את כל אלה? כל אלה שהם התנאי לקיום האנושי,
הרגשות.
לא אוכל להתעלם מהם לנצח.
איזו מתוסבכת את.
כי אפילו את אלה שאת אוהבת את לא יכולה לאהוב באמת. לא לגמרי,
לא עד הסוף. אם רק היית פותחת את ליבך, שופכת קצת החוצה...
אילו ואם רק...
אני חלשה, וחולשתי אולי יום אחד תעבור. הכל תלוי בי, ואני
יודעת זאת. אך למרות הכל, אני מרגישה בשינוי קרב ובא. אני חשה
אותו מגיע, מתקרב לאט לאט בצעדים בטוחים אל עברי. השינוי
יתרחש, ללא ספק. אין דבר שיוכל למנוע זאת.
ואולי, אולי הגיע הזמן. הגיע הזמן להוריד את המסכה, להתגבר על
הפחד והחששות ולחשוף את מה שבפנים. את האמת. לא עוד שקר. יותר
לא אחיה את הזיוף הזה.
כך או כך, יפה או לא, לפחות אהיה אמיתית.
אולי זהו בדיוק השינוי שעומד לקרות. סוף סוף אחשוף את עצמי.
והרי שהנני מוכנה לכך.
לא אשאר מרירה לנצח. הצחוק, בסופו של דבר, יהפוך אמיתי. גם
החיוך וגם השמחה. לא עוד צער. לא עוד "עצב מלנכולי יפה וממכר".
מספיק עם השטויות האלה.
הגיע הזמן לחיות את החיים האמיתיים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.