הביצה נבקעה בפקפוק מוכר והוא הניח לתוכה להישמט אל המחבת
הרותחת. המרגרינה המבעבעת לחשה אליה באיבה, רק לשניה, אבל מזלג
מיומן טרף אותן זו אל זו ותוך שניות הותיר שם ערימה קטנה,
דבוקה ומתנשמת, מתקררת ומחכה לקיצה הבלתי נמנע. הוא כיבה את
האש ופתח את הפיתה בידו השניה. הוא היה מורגל בפעולות האלו. לא
עבר יום שלא אכל חביתה בפיתה, ובכל זאת, ככל שהפעולה היתה
שגרתית יותר, כך הרגיש הזוי יותר ומיותם.
למתבונן אחורה יכלו ימיו האחרונים להראות קודרים וחנוקים,אך
למען האמת הם נראו כך רק בגלל שהיו רצופים בנקודות שחורות רבות
כל כך. כאילו אחד מכל כמה רגעים היה יוצא אל מחוץ למקומו בזמן
וגורר אותו עמו.
זה יכול היה להיות זיכרון קטן שכל משמעותו היא בזה שלא יחזור
עוד, כמו פתיחת שער ביתה או חליצת הנעליים בישיבה על מיטתה.
הרגע יכל לבוא גם בצורת דימיון של מה שהיא עושה עכשיו. מצטחקת
לה בטלפון? יושבת בבית קפה? בוכה במיטתה? כל הדמיונות היו
מחניקים באותה מידה. לפעמים היה עומד ומשתין כשפתאום היה נזכר
במילים האחרונות שהחליפו או בדמעתה או נשיקתה והיה ממשיך
במעשיו בכבדות כשהוא יודע, שיום יבוא והמועקה הזו בחזה תעלם
והוא יחיה ויפעל בקלות ובשמחה וזיכרונה יעלה באותה אדישות
ונדירות כמו הטירונות שלו או הדיזינטריה שחלה בה בגיל
שש-עשרה.
הדבר הכי טוב, חשב, הוא להמשיך בחיים כרגיל. כשהיו שואלים אותו
עליה היה משיב בקצרה ובטון ענייני ומיד ממשיך הלאה בשיחה. הוא
היה צוחק ומבלה כרגיל, אלא שכל כמה זמן היה מגיע רגע שכזה
והחיוך היה פתאום סתם מרוח לו על הפרצוף בחוסר חן והוא עצמו לא
היה עוד מאחוריו, אלא איתה, באיזה שהוא מקום בעבר או בעתיד.
והוא היה מתנשם עמוקות וחוזר לעצמו, אוסף את חיוכו שכבר כמעט
ודעך, וממשיך הלאה עד לרגע הבא.
היא, כך ידע, לא חווה את אותם רגעים. היא מרגישה אותם מתקרבים
ובמצמוץ חטוף עוטפת את עצמה, מתחמקת מהם ונותנת להם לעבור
הלאה. פעם בכמה זמן היא חושבת עליו, משווה אותו לאלה שמולה
ובטפיחה על השכם היא מוציאה אותו מנצח. פעמים אחרות היא מרחמת
עליו וחושבת שעשתה את הדבר הנכון. היא עוד מרגישה כלפיו תחושת
בעלות. היא יודעת שהוא עוד שייך לה. הוא יודע שאין לו שום
בחירה. רק ללעוס את הפיתה ארוכות ולחכות שיום אחד זה יעבור.