הזמן שאול, ורק אלוהים יודע לאן
החדר שותק, וה"טיפות" מדברות בעד עצמן
יושבת עם עצמי, חושבת על הבאות
לרב בטוחה, לרגע מהססת - אך כל רגע ערה לנפלאות
מנסה לגשש, למצוא דרכי אליך
אך הולכת לאיבוד במשחק הזמן
מנסה להבין, עד שלפתע "נוגעת" בעיניך
הצוהר נפתח, ליבי אל תוך ליבך מוזמן
ידך נוגעת בידי, ידיך רכות ומלטפות
גופך ער לכמיהתי, גופי חש בנסתרות
וכשפתיי מבקשות עוד, זרועותיך פרוסות
וכשמתחילה אני לרעוד, ידיך מתהדקות... מתמוססות.
אחוזים אנו בפחד, בשלילי לחזות
מסרבים לתת לעצמנו לאבד עשתונות
האהבה עוצמתית וקסומה, הגורל בחדר השני מסתתר
בל ניתן להרוס את שבנינו, נאחז - ולא נישבר. |
