עמדתי בתחנת האוטובוס, מקשיבה למוזיקה שבקעה מאוזניות הווקמן
שלי ובהיתי ברצפה, על הספסל שלידי ישבה זקנה עם שקיות מלאות כל
טוב  ולידה זקן, מחזיק עוד כמה שקיות ולא נשאר לי מקום לשבת
לנוח בו.
אחרי כמה דקות של עמידה משעממת הגיע האוטובוס, חיכיתי שיעלו
עליו שני הזקנים ועליתי עליו גם אני לאט, מנסה להוציא תוך כדי
עלייה במדרגות את הכרטיסייה מהכיס האחורי של המכנסיים. נתתי
לנהג לנקב והחזרתי אותה לכיסי.
תרתי בעיני אחר המושב האהוב עלי, מיד אחרי דלת היציאה ולשמחתי
הוא אכן היה פנוי. התיישבתי בו עם חיוך על הפנים, בקו הזה בדרך
כלל יושבים במקום שלי, חשבתי, נהנית מכל רגע.
פתאום, משהו הסב את תשומת לבי, לא הרפה ממני. ניסיתי להתמקד,
אבל ללא הצלחה. התבוננתי סביבי בהתעניינות, הסתכלתי על הרצפה,
על הדלת, על האנשים מסביב וכלום.
הורדתי את האוזניות והקשבתי. כמעט כולם ישנים. איזה בחור נחר
שני ספסלים מאחורי, חיילת עם משקפיים דיברה בטלפון נייד בשקט
ושני הזקנים דיברו ביניהם בשקט, מחזיקים אחד לשני את היד.
התמקדתי בזקנים, כאילו ידעתי שפה הפתרון. האישה לבשה חצאית
שחורה וחולצה חומה בהירה. הגבר לבש מכנסיים כחולות וחולצת
כפתורים לבנה. כיס החולצה בלט מעט, התקרבתי קצת ואימצתי את
עיני כדי לראות מה יש בתוכו. זה לא היה כל- כך קשה כיוון
שמטבעם של בגדי זקנים החולצה כובסה עשרות פעמים והייתה יותר
שקופה מאשר לבנה.
מלבן צר, צר הרבה יותר מקופסת גפרורים, ארוך יותר מהזרת שלי,
כהה. זה מה שמציק לי! הריח של הדבר הזה פשוט משגע אותי!!! אני
חייבת לדעת מה זה!  
איך לעזאזל אני מגלה מה יש בכיס הזה??? אוף! אני שונאת להיות
סקרנית. עכשיו אני לא יכולה להקשיב למוזיקה, להסתכל החוצה
מהחלון, שום דבר. עכשיו כל הדרך אני אהיה עסוקה בשאלה "מה יש
לזקן הזה בתוך הכיס?". מילא, אם זה היה רק זה, אבל היה ברור לי
שבעוד חודש, בעוד שנה ובעוד מי יודע כמה זמן אני אחזור לנסיעה
הזאת במחשבתי ואשאל את עצמי "למה לא יכולת פשוט לגשת ולשאול
אותו? זה היה חוסך כל- כך הרבה כאב..." ועם זה כבר אין לי כוח
להתמודד.
שמתי לב, תוך כדי המחשבות, שהזקנים מתארגנים לירידה מהאוטובוס.
הנה, הזקן כבר מרים את היד ומצלצל בפעמון. בתחילת האוטובוס
הואר - "עצור". מה אני עושה עכשיו?
טוב. זה עכשיו או לעולם לא, חשבתי. עצמתי את עיני ו...
הושטתי את רגלי קדימה, למעבר.
הזקן עף שני ספסלים קדימה ומכיסו עפה בנונשלאנטיות חבילת מסטיק
"עלמה".
עיניי נפתחו בבת אחת.
קמתי מהר ועזרתי לזקן לקום. "אני מתנצלת, אדוני, זה לא היה
בכוונה, אני ממש מתנצלת. פשוט התמתחתי ולא שמתי לב שאתם רוצים
לעבור. אני מצטערת. ממש מצטערת." אמרתי במהירות, מקווה שהוא
יבין את מה שצריך להבין.
"מצט...ערת... אה... " הוא אמר לאט "סלחתי...". ושניהם ירדו
מהאוטובוס.
איך שהנהג סגר את הדלת חייכתי חיוך גדול ורצתי לקדמת האוטובוס,
הרמתי את חפיסת המסטיקים ושאפתי את ריחה לתוכי.
"עלמה..." אמרתי לעצמי, מחייכת. לקחתי מסטיק אחד והכנסתי לפה,
לועסת לאט, מרגישה כל סגירת לסת ופתיחתה, כאילו אני צריכה
לשמור על קדושת המסטיק והכנסתי את שאר החבילה לתיק בזהירות.
החפיסה האחרונה של "עלמה" בעולם, אצלי.
איזה מזל שיש זקנים.