(1)הוא.
הוא חיכה בתחנת האוטובוס, עמוס בתיקים.
הוא החליט לקחת חופש. מהעבודה, מהלימודים, מהמשפחה..
וכן, גם ממנה.
סיגל היתה כל מה שביקש בחייו,אבל הוא צריך זמן לחשוב.
נכון שהיא יפה, וחכמה, ויש לה צחוק משגע...
בעצם, הצחוק הכי יפה.
אבל אולי זה לא הזמן...
הזמן למה?
הוא סיפר לה על תוכניתו, כאב לה, אך היא אמרה שהיא לא כובלת
אותו.
אני צריך קצת חופש, קצת מרחב...
קצת בלי ממש קרוב.. בלי אחד ליד השניה...
הוא הרגיש את גופו דואב, מתרוקן.
הוא רצה את מגע ידיה, שפתיה.
הוא נשאר במקום בעקשנות, אך רצה אותה נואשות.
                           
(2)היא.
היא ישבה בבית, בוהה בטלויזיה.
מכבה- מדליקה אותה, מדליקה מוזיקה, נכנסת למטבח, לחדר, לסלון.
היא הסתובה חסרת מנוחה, מבחינה בחפצים החסרים, בריקנות.
למה נתתי לו ללכת סתם ככה? אני אשתגע.
שיר מוכר הזדמזם לו ברקע, והיא נזכרה ברגע מסוים שלהם, וכ"כ
רצתה את זרועותיו החסונות סביבה...
הוא רצה לבד, אני יודעת, אבל אני כמעט אבכה.
הלבד הזה ישבור אותי...
הוא יצא כבר, ההחלטה היא שלו.
אבל אולי...  אולי היא תפגוש אותו בתחנה? רק לנשיקת פרידה
נוספת.
(או)                                    
היא ישבה בבית, לבדה.
סוף סוף לבד?
לא, היא לא תיהיה מוכנה ללבד כל כך הרבה זמן,
נכון שהיא נתנה לו להחליט, אבל הוא היה צריך להחליט להישאר,
הוא אמר את המילים "פסק זמן",
היה קשה לו איתי, הוא החליט ככה.
אולי יותר טוב ככה, אולי...  אבל הוא בחר.
הוא בחר ללכת, אוף, טיפש.
הייתי צריכה לדעת כל הזמן!
די, רק לא לשקוע בעצמי.
לצאת . לעשות משהו, טלפון. לצאת מכאן.
לאיזה בר נחמד, אולי לפגוש שם מישהו ולצאת קצת לכייף,
זה לא אומר שאני לא יכולה להינות יותר, לעזאזל איתו.
לצאת.
                               
(3)שניהם.
היא יצאה וראתה אותו מתקרב לעברה.
סוחב את התיקים, דוחה את הנסיעה, את המרחק,
היא רצה לקראתו, ושפתיהם נצמדו בטלפטיה מושלמת.              
    (או)
היא יצאה לעבר מכוניתה, נכנסה, התניעה, והביטה בראי בחטף.
לא רע. בהחלט בסדר. היא חייכה לעצמה. אני בסדר.ונסעה.

הוא התקרב לעבר הבית, ליבו רטט מעט מהתרגשות.
הוא ישאר איתה בסופו של דבר,
הוא דחף את הידית, הדלת היתה נעולה.
בחשש מה, הוא פתח את הדלת, ובהה בריקנות.