החלטתי שאני בודקת את העניין. איזה עניין, לא יודעת. אבל אני
אבדוק אותו. אני לא באיזה עניין בלשי או משהו, פשוט מין רוח
הרפתקאות כזאת. אז סתם ככה אני יוצאת מהבית, ויקרה מה שיקרה.
הרבה זמן חלמתי לעשות את זה. עליתי על הרכבת לעיר הגדולה. לא
משנה איזו עיר. בדרך ישנתי וכשהתעוררתי לא בדיוק הבנתי מה
קורה. ואז נזכרתי- אני פה ביום הרפתקאות נפלא. ירדתי והתחלתי
ללכת. האנשים נראו מעניינים יותר. הם סקרנו אותי. ניסיתי לקרוא
אותם. מישהי הולכת עם ילד, חיוך עולה בי. הרגשתי שונה, כיף
להרגיש קצת שונה מפעם לפעם. זוג צעיר מחזיק ידיים. מוזר לי
לראות את עצמי הולכת ככה, מחייכת לעצמי. חייל ממהר, נראה קצת
לחוץ. ואני ממשיכה בשלי, רגועה. נועצת מבטים חסרי טאקט לעבר
אנשים. מה רע, שידעו שאני מסתכלת, שהם מעניינים אותי. בצורה
טובה כמובן. איזה זקנה הולכת לה לאט. רציתי לגשת אליה, לשאול
לשלומה. עצרתי את עצמי, כאילו שזה יום רגיל שאסור סתם ככה לדבר
עם אנשים. אז המשכתי ללכת. אבל אז חשבתי למה לא בעצם? הסתובבתי
וחזרתי לעברה. היא הספיקה להתיישב על ספסל, ירוק, מה זה משנה
שהוא ירוק? לא יודעת, נראה נחמד. הספסל. הוא היה בצד המדרכה
שבצד הכביש. התיישבתי לידה. היא חייכה אליי, חיוך קצת עייף היה
לה. גם ניצוץ קטן בעיניים היה לה. נראית כמו זקנה רגילה, אבל
היא לא, ברור לי שלא. אחרת לא הייתה לי סיבה להימשך אליה ככה.
היא שמה לי יד רכה ורועדת על הכתף ואמרה שזה בסדר, ושאני לא
אפחד. לא הבנתי ממה אני מפחדת, אבל פחדתי קצת, והיא הבינה את
זה, אז הקשבתי לה. חלפו על פנינו הרבה אנשים. גם היא הסתכלה
עליהם. בטח שתינו המצאנו עליהם סיפורים. כל אדם והסיפור שלו.
אני וההמצאות שלי. ואולי גם שלה. ופתאום שמעתי שקט. שקט באמצע
העיר הסואנת. לא יודעת מאיפה הוא בא. בטח מהראש שלי או משהו
כזה. אבל, זה היה נחמד לי השקט הזה, אני אוהבת שקט. היא מצאה
חן בעיני, הרגשתי נוח ככה לשבת איתה. שמחתי להתעניין, הרגשתי
ערה מתמיד, הכל שם כדי שאני אראה ואסתכל. כל מיני דברים קטנים
ומיוחדים תפסו לי את העין. הסתכלתי על היד שלה. היה לה מין לק
כזה בהיר, של זקנות. אפשר לראות הרבה בידיים. הן היו קצת דומות
לשלי, עדינות וחלקות כמו של אישה צעירה. הייתי מופתעת. ישבתי
איתה שם כמה זמן. טוב לי שלא ידעתי כמה. המשכתי ללכת,  ואז נחת
עליי מין אי שקט. נראה לי שיצאתי מהבועה שנכנסתי אליה קודם.
קיוויתי שאני אראה אותה שוב, והמשכתי בדרכי, בדרך לאנשהו,
לאורך הרחוב. כל כך הרבה אנשים חולפים זה על פני זה, ואין
ביניהם שום קשר, כל אחד חי בעולם אחר לגמרי. רציתי להכיר את
כולם. יש לי מין חלום קטן כזה להכיר הרבה אנשים, לא בדיוק
להכיר- פשוט לשמוע אותם, לדעת מה מציק להם, על מה הם חושבים.
יש לי מחנק בגרון, בא לי לצחוק ולבכות באותו זמן. אני לא יודעת
מה עושים עם דמעות, שנמצאות בתוך הגרון ורוצות להפוך לבכי
גדול, להשתחרר.. מה עושים איתן כדי שיברחו משם וימצאו להן מקום
אחר, טוב יותר. לא יודעת איך הן הגיעו לשם בכלל, על מי ולמה
רוצות לבכות. רק יודעת שבינתיים הן מפריעות לי לנשום. גם
כשבאות דמעות וגם כשבא הצחוק אני נחנקת, ישר אני נחנקת.  איש
יושב לבד בבית קפה. ניגשתי אליו ושאלתי אם אני יכולה להצטרף
אליו, למרות שחצי מקום היה ריק לגמרי. הוא הפתיע אותי עם כן,
ועם מבט קצת תוהה ופחות מפתיע. לקפה השחור שלו היה ריח חזק של
בוקר. חייכתי אליו והתיישבתי, הנה עוד איש טוב, הפעם לא רציתי
לשתוק. שאלתי מה מפריע לו. הוא לא בדיוק הבין מה אני עושה שם,
לא הבין אותי. שאלתי שוב, מה מטריד אותך? מי מטייל לך בראש?
"הבן שלי", הוא אמר. "יש לי בן ואני דואג לו. הילד הקטן שלי
מתחיל להפוך לגבר, חייב להפוך לגבר, נהרס שמה בצבא המחורבן
הזה. אני דואג שהוא יפסיק להיות רגיש ומתוק עם כל האימוני
מלחמה האלה שהוא עובר, הילד הקטן שלי. איך אפשר במשך שלוש שנים
להתעסק באיך להילחם, ולהילחם? אני יודע שזה מה שהוא הכי רצה.
הנה, הוא הוכיח לכולם שהוא יכול, שהוא גבר. אבל אני גם יודע
שהוא מת מפחד. שהוא עומד להשתין במכנסיים בכל רגע. עוד שנתיים
וחצי הוא יצא משם בן אדם אחר, יהיה לי בן אחר. אני מפחד."
קמתי וחיבקתי אותו, הדמעות חונקות עוד יותר. גבר בן 40 מקבל
ממני חיבוק, ואין לי שום מושג מי הוא. אבל מגיע לו חיבוק. הוא
צריך חיבוק ואני שם בשבילו.. נגעתי לו בכתף פעם אחרונה ואמרתי
שלום. "תודה" הוא אומר. אין בעד מה, באמת. הייתי המומה, אבל
שמחתי. זוהי תחילת התגשמות החלום הקטן שלי. הרחוב נראה שונה
עכשיו. הייתה כבר שעת אחר צהריים או אולי קצת אחרי, והאנשים
זזו לאט יותר, כאילו נראים עצובים יותר. מוזר איך אנשים נכנסים
ויוצאים מהחיים שלנו. אתה אף פעם לא יודע איזה מין קשר יכול
להיות לך עם בן אדם, אבל אתה תמיד חושב שאתה יודע, ואז אתה
מפספס. חבל שאנחנו כל הזמן מסתכלים על אנשים מרחוק. נכנסתי
לחנות צעצועים. מול מדף ענק מלא בובות ודובים ראיתי ילדה, אולי
בת ארבע או חמש, עומדת מול המדף הענק ומסתכלת. מסתכלת בעיניים
גדולות והמומות, כאילו מול העיניים שלה נמצא הדבר הנפלא ביותר
בעולם כולו. היא הייתה כל כך קטנה ומקסימה, היא הייתה מאושרת.
היא ניגשה ולקחה בובה אחת, כמעט בגודל שלה, כנראה חשבה על זה
המון זמן. העיניים שלה נצצו. כל כך יפים הם ילדים שמחים, כל כך
טהורים. הילדה הזאת עשתה לי חם בלמטה של הבטן, איפה שמרגישים
הכי הרבה. חייכתי. ויצאתי לרחוב. התחיל להחשיך. אני צריכה
לחזור למציאות.
התיישבתי בדרך הביתה ונשמתי נשימה עמוקה לרווחה. הרגשתי טוב.
ודמעה זלגה לי על הלחי, דמעה של שחרור, דמעה של שמחה, דמעה של
הבנה.