אמא של בעלה של דודה שלי הלכה לעולמה.  הלכתי עם אמא שלי
לניחום אבלים לספק קצת נחמה.  אמנם זהו קשר רחוק ויתכן כי
לאנשים מסוימים זו תישמע החלטה תמוהה, אפילו מעוררת סוג של
ניכור ושאלות מסוג - על מה ולמה?  אך קרה והלכתי עם אמי לניחום
אבלים של אמא של בעלה של דודתי, משום שהנני מאמינה שניחום
אבלים הוא חשוב וכי בעלה של דודתי הוא איש נחמד ויקר וחשבתי
לנכון להיות בשעת צער איתו שמה.
אם עלתה השאלה האם כלל הכרתי את אמו של בעלה של דודתי, ובכן -
התשובה שלילית וברורה: לא הכרתיה מעולם, אף איני יודעת את
מראה. הפעם הראשונה שבה נודע לי עליה היתה לפני כמה שבועות
כשמישהו במשפחה סיפר שהיא חשה ברע.  הפעם השנייה הייתה שלשום
כשאחת מדודותיי סיפרה לאמי בטלפון שהאם נפטרה.
אם כן, נסענו לנחם אבלים בשכונה ישנה בדרום תל-אביב - אמא, אני
ואחי הקטן.  אמנם היה לנו מושג כללי, אך בין הסמטאות היה מסובך
להגיע למקום הנכון ובזמן.  בסיוען האדיב של מודעות האבל
הדבוקות לאורכה ולרוחבה של השכונה כולה, מצאנו לבסוף בניין
רכבת מתפורר וישן.  
נכנסנו.
בחדר לא גדול אחד, שעד לא מזמן היה הסלון של רבקה, ישבו הגברים
והיו שקועים בשיחה.  זה היה קצת לפני תפילת מנחה והם דיברו על
רבקה וסיפרו קצת בשבחה.
בחדר קטן יותר, שכנראה היה חדר השינה שלה, ישבו הנשים בצפיפות
נסבלת.  הן התעדכנו ברכילות השעה ולקראת החג מה כל אחת מבשלת.
אני שלרוב איני מרכלת ותבשילים - כמו בדיחות - אני רק מקלקלת,
ישבתי מעוכה ומתוסכלת.  
אז הצעתי עזרה בלהכין תה ולהגיש לאורחים.  עזרתי התקבלה במבוכה
קלה, כיוון שלא היה הרבה מה להגיש מלבד תה, קצת ביסקוויטים
ופיצוחים.  וגם לא היו הרבה אורחים לכבד אותם.
טוב, חשבתי לעצמי, האישה היתה בת תשעים ומעלה וחיה בדירת שני
חדרים בדרום תל-אביב לבדה בעולם. כמה אורחים כבר יכולים להגיע,
ואיפה בדיוק אפשר לאחסן אותם?
אחרי שעזרתי מעט, ישבתי קצת בין הרכלניות והקשבתי.  לא הבנתי
הרבה מהסיפורים, אבל עקבתי.  שמעתי על כלתה של קרובת משפחה
רחוקה שלי ועל החנות שלה ומי קונה שם מה בדיוק, שמעתי על
הממולאים של חברה של דודה שלי ועל המחלות פרקים של אישה שלא
הכרתי ואיך היא נהייתה בלתי נסבלת מאז שלקתה בשיתוק.  למדתי
מזה שלושה דברים: שבכל מקום שאדם הולך מסתכלים עליו ולכן יש
להיזהר, שהסוד של הממולאים הוא במיץ רימונים והכי זה המיץ
שחביביאן מלווינסקי מוכר, ושאנשים חולים לא מספיק מעניינים כדי
שיעזרו להם, אבל זה לא מפריע לאנשים אחרים עליהם לדבר.  ולאחר
חצי שעה של הקשבה פעילה, הרגשתי שהגעתי הערב לא היתה
בלתי-מועילה.
אחר כך הגיעו עוד אנשים וקמתי בפני שיבתם והדרתי את פניהם
והגשתי להם תה ורקיקים.  מרוב אנשים לא נותר מקום, אז הצטופפתי
בעמידה אבל בגלל הריחות מסביב רציתי להקיא, ולכן החלטתי לרדת
ולנשום קצת אויר צח ונקי.
נשענתי לי על הקיר בכניסה לבניין ונתתי לחמצן להיספג לי לאט
לאט בכל תא ותא.  הגיעו עוד אנשים ושאלו אותי אם כאן גרה זו
שלבורא מסרה נשמתה.  עניתי שכן, וכיוונתי אותם לעבר ביתה.  אחר
כך הגיעו שכנים - גבר, אשה ובחור בן עשרים בערך עם עגלת
סופר-מרקט מלאה עד מחציתה.  האישה שלחה את שני הגברים להעלות
את המוצרים הביתה ונשארה לשמור על העגלה, ואז אותי ראתה.
"את מהמשפחה של רבקה?" שאלה ואני הנהנתי.
"כמה חבל עליה. איך אהבתי אותה ואיך היא אהבה אותי.  כמו אמא
ובת. יותר מאמא ובת. את אמא שלי אני לא רואה כמו שאותה.  אתמול
בלוויה, איך בכיתי, אמרו לי די.  את בוכה עליה יותר ממה שבכית
על אמא שלך, אז אמרתי להם 'אבל אמא שלי עוד חיה'".  
רציתי לעלות בחזרה הביתה, אבל נשארתי מהופנטת לאישה מולי.  היא
היתה חסרת שיניים קדמיות ולבושה בטרינינג פשוט והיה לה מבטא
מוזר, שלא ידעתי לסווגו.  
"איזה אישה היא היתה.  איזה אישה טובה.  איך אהבנו אותה.  כל
יום הייתי יורדת עם הבת שלי במדרגות ודופקת לה בדלת. הבת שלי
היתה אומרת 'בוקר טוב סבתא' והיא היתה נותנת לה סוכרייה.  כל
בוקר חיכתה לנו ככה, מאחורי הדלת.  פעם אחת התעוררתי מאוחר,
בעשרים לשמונה, לא הספקתי כלום, מהר הלבשתי את הילדה וירדתי
לקחת אותה לגן.  לא עברתי דרך רבקה, וכשחזרתי היא חיכתה לי
בכניסה - 'למה לא באת, זהבה? חיכיתי לך' היא אמרה, ככה היא
אמרה לי, ואני אמרתי לה שהייתי באיחור, שלא הספקתי, אבל היא
כעסה עלי, יומיים לא דיברה איתי.  ככה היא הי..." באותם רגעים
ממש ירד בעלה של הגברת - "בואי, מחכים לנו, שלא נאחר!" אך היא
סימנה לו עם היד והוסיפה - "אתה לא רואה שאני מדברת?  בקיצור,"
חזרה אלי " ככה היא היתה רבקה. משהו מיוחד, באמת", ושוב פנתה
אל בעלה - "דוד, תכיר, זאת הנכדה של רבקה" ודוד שלח ללחוץ לי
את היד "איזו אבידה, איזו אישה, חבל כל כך, באמת", ואני כחכחתי
כי לא היה לי נעים ובקושי אמרתי "אני לא נכדה שלה, אני רק
קרובת משפחה..." והוא הוסיף "לא היית בלוויה, נכון? כי לא
ראיתי אותך" ואני סימנתי שלא והוא הוסיף "כמה זהבה בכתה
בלוויה, כמה היא בכתה על הקבר, התחננה לרבקה שלא תעזוב אותה.
איזו אישה", ובעוד אני תוהה אם התכוון לרבקה או לאשתו, המשיכה
זו בדברי ההלל לרבקה:
"היתה באה לבית הכנסת, אפילו שהרגל שלה כבר נורא כאבה והיתה
נשענת על מקל הליכה.  היתה מגיעה לבד, לא רצתה שום עזרה. כל
שבת היתה מגיעה.  באו אליה ביטוח לאומי, אמרו לה יביאו לה עזרה
- את יודעת - פיליפינית או משהו כזה, כי היה מגיע לה, בגלל
הגיל שלה, אבל היא לא היתה מוכנה.  את מבינה מה זה? היא לא
היתה מוכנה, אמרה 'אני יכולה לבד'.  היתה צלולה, אני אומרת לך,
צלולה עד הרגע האחרון."
"היתה עוזרת לנו גם בזוגיות", דוד המשיך את אשתו,"את יודעת,
גבר ואישה רבים לפעמים, לא מכות או משהו, אבל רבים, הייתי הולך
אליה, היתה אומרת לי 'דוד, עזוב אותך מהשטויות שלך, לא רוצה
לשמוע, תחזור הביתה'. ככה היתה אומרת לי והייתי חוזר.  הייתי
מקשיב לה, את מבינה?"  ואני שוב הנהנתי, כי באמת הבנתי למה הם
מתכוונים והסיפור היה מאוד מעניין, ובתגובה גם אשתו הנהנה כדי
לחזק את דבריו ושוב הוסיפה שרבקה היתה אישה טובה ותמיד היתה
נותנת לה עצות טובות ומחזירה אותה הביתה בכל מריבה.  
ואז פתאום דוד שאל אותי כל כמה זמן הייתי באה אליה.  זה עורר
בי תחושה מאוד לא נוחה. כלומר, זה לא ששיקרתי להם ואפילו שהם
חשבו שאני הנכדה שלה, העמדתי אותם על טעותם, אז מה אני אמורה
להגיד עכשיו? שאפילו לא הכרתי את המנוחה?
"תראו," אמרתי להם וזעתי קלות, "אמרתי לכם - אני רק קרובת
משפחה, אני לא נכדתה או משהו כזה..."
אני חושבת שגמגמתי, כי דוד בהה בי במבט משונה, אולי הוא קצת
כעס שככה שפך רגשות על סתם קרובה, אפילו לא קרובת דם דרגה
שתיים.  אבל מה לעשות, הם דברו כל כך יפה, לא יכולתי פשוט לקחת
ת'רגליים.  ללכת.  חוצמיזה, השיחה הזאת לרגע לא היתה  משעממת,
והיתה כל כך חשובה כי בינתיים רבקה זכתה לחסד של אמת.  ואפילו
שלא הכרתי אותה, את רבקה הזאת, זה נשמע לי שהיא באמת היתה משהו
לא רגיל אם הם ככה אותה אוהבים, ונראה לי שהגיע לה באמת שמישהו
יגיד עליה דברים טובים, וגם ככה בין הנשים הרכלניות לא היה לי
מה לעשות יותר מדקה, ופה לעומת זאת - לפחות היה הספד מכובד
לרבקה.
אחר כך הם היו צריכים ללכת, למרות שהם הבטיחו שיש להם עוד הרבה
מה לספר. נשארתי שם לבד לחשוב ולהרהר.  נהיה קצת קריר והתחיל
להגשים, אז עליתי והצטופפתי לי שוב בין הנשים, ובדרך הביתה
במהירות הכבישים, חשבתי לעצמי שלמרות שאצלי לאחרונה החיים קצת
קשים, כמה זה נפלא שיש עוד כאלה אנשים - אמנם מוזנחים וצעקניים
ועממיים ובלי שיניים -שיודעים להיות חברים של אישה בת יותר
מתשעים, וגם להגיד עליה כל כך הרבה דברים יפים ומרגשים. זה
באמת מרשים.  
בעצם, זה יותר מזה - זה מיוחד ונוגע ללב ונדיר.
אח, כמה שהייתי שמחה להיות כמו רבקה עם שכנים כמו דוד וזהבה.
או אפילו הנכדה שלה, או טיפה יותר קרובה.