ושוב כולם לא מבינים איך לא הצלחת להעביר את המסר
בשירים שלך.
תמיד אותו סגנון, אותם החרוזים, אותה הכתיבה
הטיפשית שלך.
כשילד בן חמש עשרה כותב יותר יפה
על בוקר שמתחיל בעוד עיתון, עם רבע כוס קפה,
אתה מסביר להם שזה אתה, שזאת הסיבה
בחיים הם לא ייקחו אותך

ברצינות, כתבת על בדידות,
רוצים ממך משהו אחר
והם לא מקבלים את האמת.
רחוק מהמציאות, שירים שאתה לא זוכר
על עוד טמבל אחד שכבר מת
שיאהבו... יש מיליון טיפשים שלא כתבו כמוך
לא ייקחו אותך ברצינות.

ושוב כולם לא מסכימים עם הדרך הלא מובנת
בשירים שלך.
תמיד אותן מילים, אותו הרעיון, אותו המבנה
הסתמי שלך.
כשילד בן חמש עשרה כותב כאן לפעמים
על לילה שמתחיל בעוד זיון, על השפעות סמים
אתה מבין פתאום שזה אתה, בעצם שונה
בחיים הם לא ייקחו אותך

ברצינות, כתבת כאן עוד שטות,
דורשים ממך משהו אחר
והם לא מוכנים לאמת.
רחוק מהמציאות, הדרך שבה הוא בוחר
לכתוב עוד שיר על מישהו שמת
שיאהבו... יש מיליון טיפשים שלא חשבו כמוך
לא ייקחו אותך ברצינות.

ושוב כולם לא מבינים איך לא הצלחת להעביר את המסר,
לא ייקחו אותך ברצינות.