באחוזה שלי בסיאטל זה קרה. שישה כדורי עופרת חדרו לי לחזה,
שניים לפנים, אחד לרגל, ושלושה פגעו בקיר. בדיעבד, אני מבין
למה כולם חושבים שהתאבדתי, גם לי זה נראה כאילו התאבדתי, אבל
אני בסך הכל ניסיתי להשיג את פרנסס. כשהתישבתי לכתוב את המכתב,
שפכתי את הכל מהתחלה ועד הסוף. תחת ההשפעה של סמים, אלכוהול
ועייפות. לקח לי בערך שעה ואולי יותר לסיים. קמתי וחיפשתי את
השירותים, אבל עוד לפני שיצאתי מחדר השינה שמעתי את הדלת
הקדמית נפתחת, והדבר האחרון שאני זוכר זה את הרעש ואת המראה,
מן הבזקה של אורה שיוצאת מנקודה אחת רחוקה וככל שהיא מקרבת היא
גם מתפזרת, והדבר הבאה שראיתי זה את ההלוויה שלי, אבל ממבט
אחר. אנשים בוכים, אנשים שרים לכבודי, ואנשים שמאמינים שאני
אחזור. הדבר היחיד שלא סבלתי זה לראות את פרנסס בוכה בהלוויה
שלי. תינוקות אולי בוכים כל הזמן, אבל אני ידעתי שזה בכי של
צער. בכי של ילדה שמבינה משהו, אני תמיד ידעתי שהיא תצא
מושלמת, אבל אני הבטחתי לה שאף פעם אני לא אצער אותה. ולכן אני
משלים עם זה שנגזר עלי למות.