וואלה, עכשיו אני אורז את הדברים שלי ותוך כדי נזכר במה שהיה
לי בחמשת הימים האחרונים.
הכול התחיל ביום אחד ששיעמם לי ודיברתי אתה באיי סי קיו, גם לה
היה משעמם. החלטנו לצאת בליווי של כמה חברים.
נפגשנו והלכנו לחוף הים. ישבנו במקום נחמד, שתינו קצת. היה
מעניין.
ברגע שנכנס האלכוהול חיפשתי איך לבטא את הרגשות שלי, ומצאתי
דרך "הילדה עם הצמות".
דרך מעניינת אך מתאימה בעיקר לילדים קטנים...
מסתבר שילדים לא משקרים.
למחרת קבענו להיפגש אצלה בשכונה. זאת הייתה הפעם הראשונה
והיחידה אולי בחיים שלי שצחקתי ככה ונהניתי ככה.
עד שאני והיא נשארנו לבד, השמיים סגולים, העצים שחורים ושקטים,
האוויר מריח לחות של לילה.
אבל כל הדברים האלה נעלמים ממך כשאתה נהנה, עד שהגיעה הדממה
"המפחידה" והתחלנו להסתכל לשמיים.
חיפשנו כוכבים, כשבשעה הזו הכוכב שלי יושב בכלל לידי. כמה
עיוור בן אדם יכול להיות?!
הלילה נגמר בליווי שלה הביתה, וזאת הייתה התחלה של דרך חדשה.
יומיים אחר כך, נפגשים אצלה בבית, מדברים, צוחקים, פשוט
נהנים.
לאחר כמה זמן שבשבילי נראה בערך כמו שנייה הגיעו בת דודה שלה
ועוד איזה חבר שלה.
גם אז צחקנו...
הזמנו סרט. בשעת הסרט התקרבנו אחד לשני, אך הכול נקטע כשההורים
שלה הגיעו ביחד עם שני האחים שלה.
זה הכניס אותי למין מבוכה מלווה במתח.
החלטנו לצאת לסיבוב.
ירדנו מתחת לבניין ושיחקנו בקרב מוחות.
זו הפעם הראשונה שאני מכיר בחורה בגיל שלי שמסוגלת לגרום לי
להרגיש שאני לא מסוגל להכול.
אמרתי לעצמי - זה או כאפה או נשיקה.
נישקתי לה בעדינות על השפתיים.
החשמל שעבר בי בשעה שאני והיא היינו מחוברים מביחינה פיזית,
האושר, הרגשת הבלתי שביר אך עם זאת - הבן אדם הכי חלש בעולם.
"אלי אלי שלא ייגמר לעולם"
החיבוק, הנשיקה, המבט, הכול מתערבב עכשיו ונראה כמו עבר רחוק,
כמו חלום, כמו מדע בידיוני.
שאלתי את עצמי ביומיים האחרונים "זה קרה?" כל כך הרבה פעמים
שכבר בלבלתי את עצמי.
שאלתי את עצמי ביומיים האחרונים "זה הדדי" שאני כבר לא מכיר את
עצמי.
לא אכלתי כל היום
לא ישנתי יומיים
ופתאום לא הרגשתי את זה.
פשוט לא הייתי רעב יותר, לא הייתי צמא יותר...
ועכשיו אני שואל את עצמי "האם היא מרגישה אליי משהו?"
מקווה שכן.
אופס, כבר שכחתי שאני צריך לארוז...



דעתכם...