אדם משוטט בצללים,
בלבוש החלומות מתכסה,
ועל מסוף הדרכים,
באופק מחפש מחסה.
והיא הנידחת בשבילים,
מאור היקרות מנודה,
נחמתה בלבבות עלומים,
בשדות העצבות להן היא רועה.
וכשעייפה רוחה,
נשכבת על אדמה יתומה,
מכסה אופקים בגופה,
וכערפל מוהלת נשמות בעלטה.
ומהצללים הנודד לא ישלים עם בחירה,
מדרכיו לעולם אין פניה חזרה,
אך לא ילחש באוזני המוות את שמה,
כי לא נפלה בחלקו הנצחי חרטה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.