לינדי משחקת בשלג כשסנדלים נעולים לרגליה, וחיוכה לא מש
מפניה.
אני מדמיין את הקוקיות שאין לה עוד מקפצות על כתפיה, מהלכות
עמה בדילוגים אינסופיים. מדמיין קווצת פוני ערמונית מבצבצת
מכובע הצמר הכחול. אני יושב ומתבונן בה מהצד, משחקת, צוחקת,
נהנית, עם חיוך רחב החושף את הטבעות על שיניה. מקפצת לה ככה
בשלג, מעיפה אותו לכל העברים וצוחקת. היא לובשת מעיל עבה מעל
שלוש שכבות של גופיות צמר, מכנסיים ארוכים עבים מעל זוג קצר -
וסנדלים.
"לינדי, תנעלי נעליים, בשם אלוהים. אל תעשי יותר חולה ממה שאת"
אני אומר לה, אבל היא, היא לא מקשיבה. היא אוהבת את המגע של
השלג באצבעות רגליה, אז מה אם הגוון שלהם כבר נוטה לכחלחל.
אני יושב על גדר האבן, מתבונן בה, מוקסם. ילדה בת אחת-עשרה,
כל-כך נהנית מהחיים שאינם חיים, משחקת ככה בשלג כאילו 30 מעלות
בחוץ. כובע הצמר צמוד לקרחתה ומכסה אף על האוזניים הקטנות. יש
לה אף סולד קטן עם הרבה נמשים שכשהיא צוחקת הוא מתקמט וגורם לה
להיראות כמו קיפוד. היא אמרה שאמא שלה הבטיחה לה שכשהטיפולים
הכימותרפיים יגמרו, והשיער שלה שוב יגדל, היא תעשה תספורת
קוצים וכל יום תמרח עליהם ג'ל, ואז היא תהיה קיפוד לתפארת.
החיוך שמופיע על פניי כשאני נזכר בכך נהפך אט אט לרטט של
השפתיים כשדמעות חונקות את גרוני. לינדי, שחשה בקולות היפחה
שלי, מתקרבת קצת ושואלת אותי אם אני בסדר. אני אומר לה שכן,
ושתשים כבר נעליים. היא משרבבת את שפתה התחתונה, כמו קיפוד
נעלב (כך היא אומרת, אני לא יודע עדיין איך נראה קיפוד נעלב),
וחוזרת לשחק.
אני ממשיך להסתכל בה, היא בונה איש-שלג עכשיו. יש לה צדודית
מעוגלת, כשל תינוקת, שפתיה רוטטות מתוך הריכוז בעבודתה. זה
מזכיר לי את היום שבו היא נולדה, ואחותי התקשרה אלי מבית
החולים, שיחת חוץ יקרה לישראל, ושאלה אותי אם אני רוצה לבחור
שם לאחיינית שנולדה לי. הייתי ילד בן תשע והיו לנו שכנים שבאו
מארגנטינה והיו מדברים ספרדית כל הזמן, והילד שלהם, ג'ינג'י
מעצבן ומפונק, ביקר אז בבית ודיבר עם אחיו הגדול בספרדית.
אמרתי לה להמתין רגע ושאלתי אותו איך אומרים "יפה" בספרדית, כי
למרות שלא ידעתי איך התינוקת שנולדה לאחותי הגדולה נראית,
הייתי בטוח שהיא יפה, ורציתי שתזכור את זה כשתגדל, שידעתי שהיא
יפה עוד לפני שפגשתי אותה. הוא אמר שיפה בספרדית זה לינדה. אז
ביקשתי מאחותי לקרוא לה ככה, ולמרות ההתמרמרות על השם הלועזי,
היא קיבלה את זה בלא אומר. היא הבטיחה לי עוד ביום שהתחתנה
שאוכל לבחור בבוא היום שם לילד הראשון שייוולד לה, בן או בת.
והיא קיימה. לעזאזל, שוב הדמעות הללו יורדות.
לינדי מבקשת ממני להביא גזר, שיהיה לאיש השלג שלה אף, ואולי גם
צעיף. היא כבר ללא המעיל שלה, היא טוענת שחם לה. אני קם והולך
כמצוותה לכיוון הבית להביא לה גזר, שתהיה מרוצה, לא לפני שאני
אומר לה ללבוש את המעיל חזרה, היא חולה גם ככה. אני לא יודע
למה אני מבקש בכלל, אם היא לא מתכוונת לשים לב למה שאני אומר.
בדרך אני נתקל במיכל, החברה שלי, יושבת על הספסל שבפתח הבית,
מעשנת סיגריה ומבטה ממוקד בנקודה עלומה אי-שם באופק. השיער
החלק הצבוע אדום-דהוי אסוף לאחור בצעיפה הכחול-כהה, עיניה
מאופרות בהרבה עיפרון שחור שרק מדגיש את הכחול הדומע שלהן. היא
הסכימה בשמחה להצטרף אליי לחופשה המסורתית בת החודשיים בקנדה
אצל אחותי, אמה של לינדי. סיפרתי לה על לינדי כל-כך הרבה, והן
אף כתבו אחת לשניה מכתבים ודיברו בטלפון כמה פעמים. מיכל תמיד
התלהבה משמחת החיים שאפיינה את לינדי, התפעמה מהרצון שלה
להתמיד בחיים שלה כשגרתם, כל-כך רצתה לפגוש את הילדה הזו, שעד
כמה שהיתה חלשה פיזית כך היתה חזקה נפשית. מאז שהגיעה לכאן, גם
היא דומעת ללא הפסקה, כמוני. בשקט וללא תרעומת, אבל כל לילה,
כשאנחנו הולכים לישון בחדר שהוקצה לנו בביתה של אחותי, אנחנו
מתחבקים חיבוק של צער אינסופי, ובבוקר מתעוררים עם כרית ספוגת
מים מלוחים.
אני מתיישב לידה. היא מוציאה סיגריה נוספת מקופסת המרלבורו
החצי-ריקה. "מיכל, די לעשן, סיגריות מסרט..." והמילים גוועות
על לשוני. הסיגריה הלבנה נשמטת מאצבעה. אני אוסף את מיכל
לזרועותיי, משעין את ראשי על שלה, הדמעות מתחילות לזלוג
מאליהן. בכינו אפילו כשעשינו אהבה אמש, והחום הנפלא של גופינו
המתמזגים אפף אותנו כמו תמיד, מתעבה על עורנו כטל הלילה על
זגוגית החלון. פתאום, בשקט המופלא של קנדה בחורף, הצלחנו לשמוע
את נשימותיה של לינדי, כבדות ומלוות בחרחור נוקב וחודרני יותר
משריקת הרוח, ובאותו רגע גם החום בין ירכיה של מיכל התפוגג.
החשק אבד, ולא גמרנו. שכבנו אותו לילה אחד בזרועות השני,
עירומים ועטופים בשמיכות עבות, מתקיימים מחום הגוף אחד של
השני, נושבים צינת מוות אל חלל החדר, מתפללים שאותה צינה לא
תנשב בחדרה של לינדי בבוקר למחרת, כמו משמרת את זכר נשימתה
האחרונה.
מיכל מבקשת שאספר על לינדי כשהיתה קטנה, לפני שהסרטן החל לכרסם
בגופה. אני דולה ממוחי זכרונות מתוך תמונות האלבומים שבשבועות
האחרונים הייתי מסתכל בהם ללא הפסקה בהיחבא, בשעות הקטנות של
הלילה. זוכר ילדה יפה וצחקנית עם שיער ערמוני שופע ואותם
סנדלים נצחיים על רגליה, לפעמים גם בימי החורף. מתרוצצת בחורש,
מטפסת על עצים ומחפשת קיפודים. "כשאגדל, אהיה קיפוד" היא אמרה
לי פעם כשהיתה בת שש, שבועות ספורים לפני שגילו גידול משונה
בבטן שלה, "אני לא יודעת עדיין איך, אבל אני אהיה קיפוד",
והשיער שלה אז היה קצר ומלוכלך מהתפלשות בעפר וטיפוס על העצים,
והיא באמת היתה מאוד דומה לקיפוד. אחר-כך היא ציירה בחול אותי
ואותה וקיפוד הולך איתנו, וחזרנו הביתה לאכול צהריים. היא אמרה
שקיפודים לא עושים הרבה מלבד לאכול גרגרים, לנמנם ולהתחפר
באדמה. "זה באמת מה שאת רוצה לעשות כשתהיי גדולה?" שאלתי אותה,
לוקח אותה בזרועותיי, והיא ענתה לי שלא, אולי היא תהיה קיפוד
מסוג אחר.
רק מה, עכשיו הקיפוד שלנו מאבד ממחטיו הנושרות כשם שמחטי
אורנים נושרות מהעץ, והוא כבר אוכל פחות מגרגרים ביום,
והנמנומים שלו קטועים ומופרעים מפעם לפעם בסיוטים על אלקטרודות
וגלולות לשיכוך כאבים ומטפחות נייר מלאות בדם שהוא יורק כשהוא
משתעל.
בעודי מחבק את מיכל, אני נזכר שהלכתי כדי להביא ללינדי גזר
לאיש השלג שלה. אני קם ומוביל אותה לתוך הבית החמים לחפש גזר,
ומשאנו מוצאים במזווה את מבוקשנו אנו ממהרים לצאת, שכן מבט
חטוף בשעון מבהיר לי כי הספיקו לעבור כמעט שעתיים מאז שעזבתי
את לינדי, בונה את איש השלג שלה ומקפצת בסנדלים. מיכל חוטפת
ז'קט ארוך בעוברה ליד מתלה המעילים, הקור בחוץ מחריף והשמיים
המתעננים בכבדות אינם מבשרים טובות.
עד שאנו מגיעים לשדה שעשרות סנטימטרים של שלג מכסים אותו,
עוברות עוד כמה דקות, ומשום מה אין אנו רואים את לינדי באופק.
ישנם רק שני כדורים של שלג, עטופים במעיל וסוודר ואת הכדור
העליון, הקטן יותר, מכסה כובע צמר כחול.
מיכל לופתת לפתע בחוזקה את ידי אותה אחזה כל הזמן הזה שהלכנו.
היא מחניקה צעקה, וטומנת במהירות את ראשי בחיקי. אני אוסף אותה
לזרועותיי ומלטף את ראשה, מנסה להרגיע אותה, ללא הועיל. אני
מסתכל סביב, מנסה לחפש בשטח את הקיפוד החייכן שלנו.
אין נפש חיה במקום למעט מיכל ואני.
מיכל מסבה את תשומת לבי לכתם בעל גוון עמוק יותר של לבן במרכז
השלג. כשאני מתקרב איתה, עודה טמונה היטב בתוך מעילי, אני מגלה
יד חשופה, ואחריה גוף שלם, וראש קרח. לגופה אפודה דקה, מכנס
קצר, וסנדלים. לינדי לא שמעה לצו שלי. היא ישנה, שקטה בתנומתה
כקיפוד.
אני מנתק עצמי ממיכל, ונוטל את גופה הדקיק של לינדי בזרועותיי.
היא קפואה, חיוורת כמצע השלג האינסופי, בקושי לבושה, קלה
כנוצה. פניה שלווים, שפתיה כחולות ופקוחות מעט, כתינוקת. אני
ממש את ידה. אין דופק.
מיכל פושטת את הז'קט הארוך, אנו עוטפים בו את הגוף הישן של
לינדי. אני מביט באיש שלג שלובש עתה את בגדיה. הוא יעלם עוד
כמה שבועות, כשהשמש תצא והשלג יימס. לינדי נמסה כבר מזמן, לתוך
לבי, והחוצה מן החיים.
היא תמיד היתה ילדת קיץ, תמיד מתהלכת בסנדלים, והסרטן תקף אותה
ללא שריון, חובר לידידו הכפור. ליבה, מלא האהבה והמתיקות, לא
עמד בזה, גופה הקטן לא עמד בפני שניהם. ואני, טיפש גמור, ממשיך
להזיל דמעות ששוטפות את גופתה. כאילו שחומן ישפיע כעת.
מיכל הולכת לצדי, שנינו מזילים דמעות כאילו היו פתיתי שלג,
נופלים אט אט ובכזו טבעיות.
וקיפודים, אני תוהה היכן קוברים קיפודים בחורף.





אוקטובר 2000