אני כותבת לך כי נמאס לי לחשוב. נמאס לי לחפור לעצמי בראש
ולהתלונן באוזני כולם. נמאס לי שאתה יושב שם, באיזה תא אפור
במוח שלי, בשקט, לא מפריע, אבל בשנייה שאני רואה אותך הכל
חוזר.

כן, אני רוצה אותך. הנה, אמרתי את זה. זה כבר שנה וחצי שאני
מסתובבת עם ההרגשה הזאת, שאף פעם לא ממש הצלחתי להבין. כבר שנה
וחצי שאני מהססת. למה רק אני? למה, לעזאזל?! איפה אתה בסיפור,
למה אין לך את הכוח להסתכל לי בעיניים ולהודות, אפילו רק
לעצמך, שזה אמיתי? כי זה כואב לי, זה אוכל אותי מבפנים. לפעמים
אני מרגישה שאני לא יכולה להכיל יותר, אז אני מנסה, מנסה
להגיד, ושוב אתה מהסה אותי! אתה מפחד ממה שיש לי להגיד. אתה
מפחד ממני, אתה מפחד מעצמך, אתה מפחד ממערכת יחסים, אתה מפחד
להיות גבר, אתה מפחד מהעולם. אתה פחדן בדמות מאצ'ו. אבל למה זו
אשמתי, למה הכל נופל עליי?
למה, בין כל הצחוקים, שיחות הנפש, הרגעים האלה המיוחדים שהיו
לנו, לא מצאת את הפתח להגיד משהו? למה אתה רק רומז, נוגע,
מביט... ואז מתכחש?! איך זה שכשאני עם מישהו אחר אתה מקנא לי,
אבל בעצם לא רוצה אותי?
אני רוצה להגיד לך הכל מול הפרצוף, לזרוק עליך את כל החרא
שגרמת לי להרגיש, את כל המשחקים המטומטמים האלה ששיחקת איתי,
את כל המבטים החודרים ששלחת לי, את כל ההודעות המתוקות,
החיבוקים החמים, והנשיקות - הכל לזרוק עליך חזרה! שתבין לפחות
פעם בחיים הקצרים שלך מה זה להיות גבר, מה זה להיות בנאדם.
אני לא אוהבת אותך. אהבתי את הידיד שהיית לי. אני גם לא שונאת
אותך, אני שונאת את הבחור שמשחק עם הרגשות שלי. אני פשוט רוצה
אותך, בשלמותך, רוצה רק את הטוב שאתה מציע, הטוב שאני יודעת
שיש בשפע. כי תמיד תגרום לי לחייך, גם אחרי שגרמת לי לבכות...
אז כשתקרא את זה ותפנים, אני עדיין אחכה...