[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניקול עילם
/
מעקפים (אבא של טלי)

היית בת עשרה חודשים. ראינו שאת אפאטית בניגוד מוחלט לתזזיתיות
שלך אז לקחנו אותך למרפאה, שם אמרו שזה כנראה דלקת ריאות. נתנו
לנו אנטיביוטיקה ושלחו אותי הביתה כשאני מנסה להצחיק אותך ואת
בכלל לא מגיבה.
ככה נתנו לך את האנטיביוטיקה ואת שכבת כמו בתוך בועה ולא צחקת
ולא סיפרת לי איך עושה כלב או איך חתול מיילל.
אחרי יומיים כבר התחלת לפרכס, הגוף הקטן שלך רעד לי בידיים.

"איפה הייתם???" שירי צעקה עלינו כשנכנסנו בדלת בסביבות עשר
בלילה. "איפה הייתם?!" זאת הפעם הראשונה שיצאנו והשארנו אותה
לבד, בת 12, לשמור עלייך עד שנחזור.
אז לא היו פלאפונים.
שירוש לא הפסיקה לצעוק עלינו ולבכות "טלי לא בסדר. היא מקיאה
והיא רועדת, ואיפה הייתם, ולמה לא באתם... ו... ו... היא הקיאה
וכל הגוף שלה..." היא כעסה עלינו ממש. רצנו אלייך.
המבט המאשים שלה ואת שפרכסת בלול כמעט גרמתם לי... אני לא
יודע.
לקחתי אותך למיון, הרופא בדק אותך ואחרי חמש דקות יצא אליי
בריצה ואמר שאני ארד למטה ושכל המחלקה בכוננות לטפל בך, ושיש
לך דלקת קרום המוח ושבאנו מאוחר מדי. אני בחיים לא אשכח את
המילים האלה "מאוחר מדי" ו"קרום המוח" ו"המצב קשה" ו"היא לא
קיבלה מספיק אנטיביוטיקה", והמבטים של כולם שלא ידעתי אם הם
מרחמים או מאשימים אבל הייתה בהם הידיעה שאת לא תתעוררי.
"דוקטור, היא... היא לא תחיה?"
"מה? מישהו אמר כזה דבר?" האחות כמעט צווחה עלינו, "מישהו אמר
שהיא לא תחיה?!"
הלכתי אל המיטה שלך. היו שני חורים ביד הקטנה שלך, אף פעם לא
הצליחו למצוא לך את הווריד.
והיו מחוברים אלייך מחט וצינור ארוך שדרכו הזריקו לך כמות כזאת
של אנטיביוטיקה שיכולה הייתה להרוג סוס.
כשאימא הגיעה בבוקר אני עזבתי הביתה, מוכן לספר לשירי, לגומא
ולמיה שאחרי הכל יכול להיות שלא תהיה להם אחות קטנה.
את היית מחוסרת הכרה ארבעה ימים ואני ישבתי ליד המיטה שלך, כמו
הומלס, או כמו בשבעה, באבל עם עיניים אדומות.
אחרי יומיים כבר היה ברור שלא תמותי אבל גם היה ברור
שכשתתעוררי - במקום שבו את שכבת תשכב ילדה אחרת, חירשת או
עיוורת או בעלת פיגור שכלי או נכה או מוגבלת.
ארבעה ימים עברו עד שפתחת את העיניים הכחולות האלה שלך והבטת
בי, צד ימין של הפרצוף שלך משותק במין עווית שכזו.
"איך עושה כלב?" שאלתי ואת הצלחת דרך השפתיים המעוקמות לשרבב
"האו האו."
"ואיך עושה חתול?"
"מיאו."
וידעתי שאת בסדר.

לקחנו אותך הביתה, אנשים חיבקו אותך כאילו היית שלהם, ומחו
דמעות כאילו, כאילו לא האמינו שתחזרי.
חזרת הביתה לחנוכה ול"תיבת הנסים" שהציבו בחדר האוכל. מישהו
שרבב פתק: "נס חנוכה זה שטלי הבריאה."
הפרצוף שלך עדיין היה חצי משותק, את המוצץ החזקת תלוי על צד
הפה שלך כמו שקאובוי במערבון מעשן סיגר.

לקחנו אותך לבדיקות אחרי כמה זמן, הושיבו אותך בתא שקוף שהיה
בו מגבר אחד מכל צד שלך.
"הב הב", קראה הטסטרית ואת סובבת את הראש לצד ימין.
"מיאו", קראה הטסטרית ואת סובבת את הראש לצד שמאל.
"הב הב" קראה הטסטרית ואת לא סובבת את הראש לשום כיוון כי ידעת
שאין שם שום כלב ושום בטיח.
ואני עוד הייתי בודק אותך בבית, הייתי מתגנב מאחורייך בשקט,
מתקרב לך ליד האוזן ולוחש לך "טלי" וכשהיית מתגלגלת מצחוק
ידעתי שאת שומעת.

תראי, אין אפס, המוח בטוח עשה מעקפים.
אצלך הוא כנראה בחר באלטרנטיבה היותר טובה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נהיה לי כאב ראש
מזה


גרפומן
הסלוגנים
יושב יותר מדי
זמן מול המחשב


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/5/06 0:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניקול עילם

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה