בערוב יום אבן מידרדרת אל פי בור-מים.
ממעמקים זעקה בוקעת "בוק. . .בוק. . ."
זעם,
דממה.

לעת ערב אבן נגללת אל שלולית.
רסיסי-בוץ מתנפצים על גופותינו.
אנו נרטבים ומגבותינו בלות.
כיצד נתייבש באין שמש?

באפלולית לילה
מכונית נקלעת למסילה תחת מטר-אבנים.
פח קורס. שמשות מתרסקות.
כיצד נאחה רסיסי-זכוכית בעודנו בדרכים?

אחי נסקל באבן חלמיש.
בבקתת אבן לבנה, על ערש הוא נח פרקדן.
גופו מושקה והוא אינו טועם.
לא ער, לא נם, לא מניד ראש.
לא מקשיב ושתי עיניו הפקוחות שתומות.
בבקתתו הלבנה תוגת תלישות והוא שם גולה.