"לא.. אמא, את לא יכולה לעזוב אותי.."
"זה כבר לא תלוי בי.." היא נשמה בכבדות, שוכבת על מיטה לבנה,
אוחזת ביד חוורת את ידה של בתה.
"אבל.. את תמיד חזקה.. ו.. מה יהיה עכשיו?"
האם בקושי פקחה את עיניה "זה רק עניין של זמן, יקירה.. תבטיחי
לי שתדאגי לעצמך"
"ואם לא אבטיח?" שאלה הבת בתקווה, בילדותיות.
"זה לא יוכל למנוע ממני ללכת, יקירה"
היא סימנה לה להתקרב, ונשקה לה בכבדות. המוות סבב סביבם. הוא
לא התרגש. עוד אחד, פחות אחד.
האם לא עזבה את ידה של ביתה גם כשהצפירה הצורמת מילאה את החדר,
ורק חבר קרוב משך את הבת מאמה בכח, שמא תדבק גם היא במוות.

שלוש שנים למוות המכאיב ההוא, עוד ביקור בבית קברות , עוד
לילות טרופי שינה וספוגי דמעות. עוד יום ועוד יום, ודומה כי
לעולם לא תוכל להתרפא.
אותו חבר קרוב לקח אותה תחת חסותו, לקח אותה לאשתו, מקווה
שבבוא היום תתרפא מן השגעון, ותוכל למלא אותו מיופיה הדועך.
והימים עברו. אחד אחרי השני, והכאב גדל, חור עצום נפער, והיא
שתקה. התרחקה מכולם. ניסתה להירדם-וללא הצלחה, היא לקחה כדורים
כדי להרגיע את כאב הראש העצום, היא שתתה לשכרה כדי לטבוע בים
של שלווה, היא צווחה ונפלה לתוך ים של דממה.

היא פקחה את עיניה האדומות בין סדינים לבנים, כשיד חלושה אוחזת
בה, יד שכבר לא היה לה כח לסבול, יד שהשלימה עם הריחוק.
היא חייכה לפתע "גרמתי לך להרבה כאב, אני יודעת".
הוא לחץ בידה מעט חזק יותר, מתמלא בתקווה. "אני יכולה לשחרר
אותך מהכאב הזה...נכון?"
"תחזרי אלי, הישארי איתי"
היא חייכה חיוך של שלווה "ראיתי אותה, אתה יודע.. היא רצתה
שאשאר איתה... חזרתי יחד איתו לומר לך סליחה"
"עם מי , יקירה?"
היא השתתקה. "איתו" ולא חייכה יותר.
עיניה נתקעו בנקודה באויר, הוא התקרב כדי ללטפה ונרתע לאחור
למגע הקור שסבב אותם. המוות. עוד אחד. פחות אחד.
אותה צפירה מתמשכת ונוגה, שאותה ראה בחלומות הטרופים שלו, קראה
גם לו להתקרב ולבוא אליה.
כשזרועות חסונות משכו אותו ממנה, הוא התחלחל.
למרבה האירוניה היא שכבה על מיתתה של אמה.