היו חורפים גשומים יותר, היו פחות.
אבל לא כמו השנה.
ישבו ימים ליד החלון וחיכינו...
אחדים מאתנו הלכו להכין משהו חם לשתות,אני העדפתי לשבת
ולצפות.
הקור המקפיא חדר לגופי אבל לו, לא היה שום סימן.
עברו כמה ימים, חיינו היו כצפיה אחת לבואו.
בחדשות לא אמרו משהו מיוחד עליו...
עוד כמה מטוסים התרסקו, בשטחים נהרג עוד חייל, עוד איש התנחלות
נרצח ואפילו רצחו חבר כנסת...
אבל עליו לא אמרו כלום.

עברו כמה שבועות, היו כאלה שכבר התייאשו מבואו.
הייתה לי הרגשה שהוא יבוא, הוא היה חייב לבוא!
שרפתי שעות ליד החלון בצפייה שאולי, אולי השנה נראה אותו במלוא
יופיו כמו פעם...

האכזבה הייתה גדולה, אני שחייכתי לו כל-כך-כל-כך רציתי לראותו,
לחוש אותו.
החורף כמעט נגמר והוא לא בא...
אני כבר הרגשתי כמו האחרים,אמרתי לעצמי-יש את החורף הבא אולי
אז הוא יחזור.

התעוררתי בשמחה באחד הלילות בשומעי דפיקות קלות על דלתי...
אבל זאת הייתה רק הרוח ששיחקה בענפי העץ.

החורף הזה הוא לא יבוא.
וגם לא בחורף שאחריו...

רק יחייך מאלבום התמונות הישן