אני נוסעת במכונית, נאבקת בגיר החורק.
החלון פתוח והרוח החמה שאין לי מושג מאיפה היא באה בלילה אביבי
שכזה נכנסת לחלון מפרידה את הגופייה מהגוף מעיפה קצוות שער
לתוך העיניים שלי.
רמזור.
כמעט פונה ימינה מכניעה כוחו של הרגל ותיק. נאבקת בדחף הפיזי
ממש לאותת ולפנות.
מגששת אחר הכפתור הנכון. פתאום הרגשתי, אווו, כמה זה טוב,
בוקעת השורה האחרונה של השיר מהרדיו. חיוך מצליח לברוח לי
לשפתיים.
אני נעצרת ליד המדרכה אחרי תחנת האוטובוס יוצאת ושורקת לכלבה
שתצא גם כן. עושה איתה סיבוב קצר. מוציאה את הצרור והולכת
במעבר שבין הבניינים. נעצרת. מושיטה את היד בזווית הנכונה ורק
אז נזכרת שזו כבר לא תיבת הדואר שלי.
איך הגעתי לכאן? זה בכלל לא בכיוון שלי.
אני מבולבלת לחלוטין, מסתכלת על השעון. כרגיל אני מאחרת.
מאחרת. כרגיל. אני כבר מנהלת בראש את הדיאלוג שננהל כשאגיע
הביתה. למה שוב איחרת איפה היית אי אפשר לסמוך עליך לפחות הבאת
חלב. החלב. שוב שכחתי לקנות חלב. היא צודקת. אני ממש נוראית
ובאמת אי אפשר לסמוך עליי והאוטו שלי כל כך מלוכלך והיא שונאת
לנסוע בו בגלל כל הלכלוך הזה שנדבק קצת גם בי.

אני משתרכת לטלפון הציבורי דוחפת טלכרט מחייגת אוטומטית.
מנתקת. מספר לא נכון. מספר נכון, אבל לא נכון יותר לחיים שלי.
שוב מחייגת. היא עונה. אני עוד מעט באה שכחתי חלב אני נוסעת
להביא ובדרך כבר אטייל עם הכלבה ואל תכעסי אני מצטערת שזה לקח
לי זמן עוד מעט טוב מותק?
שתיקה אנחה טוב בואי כבר אנחה אנחה שתיקה טוב ביי תביאי גם
סיגריות נגמרו לי.
שורקת לכלבה שריקה שאבא שלי לימד אותי חושבת על אבא שלי אם הוא
מרגיש עכשיו משהו אם מרגישים וחושבים אחרי שמתים. מנסה להיזכר
שוב איך הוא נראה איך הוא מריח מה הוא היה אומר איך הוא היה
מסתכל עליי עכשיו מה הוא היה חושב על הבת הלסבית שלו.
חושבת על אימא שלי שמאשימה את צבא ההגנה לילדים שהרג לה בעל
והרג לי אבא ובטח בגלל זה אני לסבית ואחותי צובעת מדי שבוע את
השער בצבע אחר.
רוצה חיבוק אבל אין מי שיחבק אותי עכשיו.
שורקת לכלבה. מחבקת אותה אבל היא לא מחבקת בחזרה.

נכנסת לאוטו מושכת באף ונוסעת לקנות חלב וסיגריות. וגם טעמי.
אני כזו חנפנית אני אומרת לעצמי שומעת אותה אומרת לי את זה
בחיוך חצי כועס חצי אוהב ועוד חצי נאנח.
היא כל הזמן נאנחת כמו אישה זקנה. פעם היא לא הייתה כזו.
היא גם תמות לי?
אולי זו אני שהורגת את כולם? רק את עצמי לא הצלחתי. מסתכלת על
פרקי הידיים שלי. אין שם צלקות, אף פעם לא חתכתי ורידים. אני
מפחדת מדם.
הפסיכולוגית שהלכתי אליה פעם אמרה שאולי זה בגלל שכולם מתים
מסביבי.
היא לא יודעת על החבל שקשרתי ותליתי וטיפסתי על כיסא והכנסתי
את הראש ודחפתי את הכיסא. כלום לא קרה. רואים שלא הייתי
בצופים, אפילו קשר פשוט אני לא יודעת לעשות. ואחר כך כבר לא
היה טעם.

ואז, אז פגשתי אותה. נפל לי המפתח ולא מצאתי אותו וחיפשתי
וראיתי שהוא נפל לתוך פתח ניקוז שיש בכביש ליד המדרכה ולא
ידעתי איך להוציא אותו והתכופפתי וחיפשתי מקל ודחפתי אותו
פנימה והכל שם היה מלא בעלים ובפסולת.
מה נפל לך? היא שאלה בקול צרוד. הסתכלתי למעלה והשמש סנוורה
אותי. מפתח אמרתי.
של הבית שלך? היא שאלה. תני לי לנסות, היא אמרה ורכנה לידי,
ניסתה להזיז את הסורג של פתח הניקוז.
ללא הצלחה, כמו שאומרים בעיתונים.
יש לך עוד מפתח? היא שאלה והסתכלה עליי בעיניים חומות ירוקות
שהיו מאוד סתמיות ובכלל לא היו ראי של שום נפש ולא היו בהם
זהרורים של שמש או עומק של רגשות. סתם עיניים.
יש לך עוד מפתח? רזרבי? היא שאלה שוב, והתרוממה והדליקה
סיגריה.

ואני חשבתי איך זה שבמשפטים שלה יש כל כך הרבה סימני פיסוק
ואצלי הכל נאמר בנשימה אחת כאילו צריך להספיק הכל מהר מהר לפני
שיברח. יש לבעל הבית אמרתי אבל הוא גר בחיפה.
איפה את גרה? היא שאלה.
שני רחובות מכאן עניתי והצבעתי ישר כדי שהיא תבין לאיזה כיוון
אני מתכוונת.
באמת? היא חייכה, גם אני גרה שם, היא הצביעה. בא לך ארטיק? היא
שאלה וכבר פסעה לכיוון הקיוסק שלידנו. אההה כן למה לא שוקו
וניל רגיל אמרתי והצטרפתי אליה. היא שילמה ונתנה לי את המלבן
הקר הסתכלה עליי וחייכה שוב. אני חושבת שתצטרכי לקרוא לפורץ
מנעולים, היא אמרה, אלא אם כן את רוצה לנסוע לחיפה.
פורץ שאלתי את מכירה פורץ כי אני לא מכירה אף אחד פה באזור אני
חדשה עברתי לא מזמן בגלל זה לא הספקתי לשכפל עוד מפתח ובכלל
חיפשתי כסף בכיס ואז נפל לי המפתח ו...
בואי אליי, נחפש טלפון ונתקשר למישהו שיחליף לך מנעול, היא
חייכה שוב.
מטפטף לך, היא שלחה יד וניגבה לי את הסנטר כמו שעושים לילד
קטן, והשאירה את היד שלה על הפנים שלי עוד שנייה אחת קטנה.
בואי, היא אמרה.
ואז הלכנו אליה וכבר לא הייתי צריכה פורץ כי איך שנכנסנו היא
נישקה אותי וליקקה לי את השפתיים בטעם שוקו וניל שהיה הטעם
שלהם עכשיו והורידה לי את החולצה ולקחה אותי למיטה והורידה לי
את המכנסיים וחייכה שוב כשראתה את הפיל שמקועקע לי מתחת לבטן
והיא נשארה לבושה והיא נישקה אותי ונגעה בי והפכה אותי והפכה
בי וגרמה לי לבכות ולצעוק ולרצות כל כך עוד ועוד ועוד עד שכבר
לא היו לי כוחות לא היו לי ונגמרה לי הנשימה ולא חשבתי יותר על
כל הדם שהיה בבית כשמצאתי אותה שוכבת על הרצפה ולא חשבתי על
המפתח ולא חשבתי על אבא שלי ולא חשבתי עליי ורק היה לי צורך
לנוח והיא חיבקה אותי ונישקה אותי וכיסתה אותי והדליקה עוד
סיגריה וליטפה לי את הראש עד שנרדמתי.

ולא הייתי צריכה פורץ כי היא התקשרה לבעל הבית שלי ואני לא
יודעת מאיפה היה לה את הטלפון וסיפרה לו והוא אמר לה שלשכנים
ממול יש מפתח והיא הלכה ולקחה אותו ולקחה אותי ונכנסנו אליי
הביתה והיא הסתכלה מסביב ופתחה את החלונות והדליקה עוד סיגריה
וראתה את התמונה באמבטיה ושאלה מי זו ועניתי מישהי שפעם הכרתי
והיא סידרה את המטבח ואת המיטה שלי ופתחה את הברז של המים
החמים ובדקה באצבעות שהם לא חמים מדי ומילאה אמבטיה והפשיטה
אותי והכניסה אותי לאמבטיה וסיבנה אותי ונכנסה בעצמה הפעם היא
הורידה בגדים ונישקה אותי וליטפה אותי וניגבה אותי ושוב השכיבה
אותי לישון והדליקה עוד סיגריה וחיפשה מאפרה ולא מצאה אז לקחה
כוס עם קצת מים וליטפה לי את הראש עד שנרדמתי.

ובבוקר היה ליד הראש שלי פתק עם מספר טלפון ושם וכתובת ובמטבח
היה פתק והיה רשום בו
קניתי לך חלב,
תבואי אליי בערב
(אחרי שמונה).

ולא באתי כי לא היה לי שעון ולא שמתי לב מה השעה ורק כשנזכרתי
הלכתי ודפקתי בדלת והיא פתחה וחייכה ואמרה כבר אחת עשרה ואמרתי
אני מצטערת לא היה לי שעון והיא הכניסה אותי אליה הביתה ועשתה
לי קפה וליטפה לי את הפנים ושאלה אותי איך קוראים לי ושאלה בת
כמה אני וכיווצה את המצח כשעניתי לה ולחשה את עדיין ילדה ושמתי
לב שגם לה נעלמו כל הפסיקים מהמשפטים והסתכלתי לה על הידיים
ולא ראיתי שם צלקות ונרגעתי ושוב נתתי לה להפשיט אותי וחיבקתי
אותה וידעתי שהיא לא תמות מסביבי וחיבקתי אותה שוב ובכיתי קצת
והלכנו למיטה והיא רק ליטפה אותי ונתנה לי גם ללטף אותה.

חלב ושני מלבורו אמרתי למוכרת ונכנסתי לאוטו ושרקתי לכלבה
ונסענו הביתה ובדקתי שיש לי מפתח ונזכרתי ששכחתי לקנות טעמי,
וחוזרת שוב וקונה טעמי ומחייכת למוכרת ושוב מתניעה והפעם זוכרת
לנסוע ולא לפנות משננת לעצמי את הדרך שוב ושוב מלטפת את הכלבה
חושבת שהגיע הזמן שאני אתן לה שם ומחליטה לקרוא לה סויה.
סויה מתוקה, אני לוחשת לה באוזן כשהיא מלקקת לי את הפנים.