ג. א. טלי / אטליה |
גוועו גוונים רבים
על הדשאים.
ישבנו שם, נספים, מכדי לנוע
כמו פרחי הדם בהד העלטה
רחשנו
מצמחים קומה ואבקני תשוקה כהים
טיפסו עלו
כמו היו גדר חיה.
לא משנו גם כש
הדי הממטרה
נישאו,
לא משנו.
רעבים לסדק שבצדק
כמיהת האדמה
הצמידה את גופנו צור
וכותרתנו נרעדה.
אני בכיתי כשהקרקע נעה
וליפפה אותנו
לאחד
אתה שתקת מדרגות
אחזת מעקה
ומטפס אחד זהוב
פרי,
בשל.
ועץ הלימונים הוסיף לנוע
שעון, על תכלת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|