"אני לא סובל את הסלבריטאים בגרוש האלה" החבר שלי מתלונן. אני
יודעת שזה רק בגלל שהוא כבר שנים מנסה למכור את השירים שלו
למישהו, אבל שום דבר לא זז.
"רק בגלל שאמא שלהם ירדה לאיזה מפיק של הד-ארצי, אז הם מקבלים
החתמות. שום כישרון, שום מקוריות. סתם חבורה של פלצנים", הוא
ממשיך להתרגז, "סלבריטאים עלק".
לא מספיק שאף חברת הקלטות לא הגיע אליו, גם איזה ילד להקה בן
שמונה-עשרה וחצי עקף אותו בתור לקולנוע.
"וכל הכוסיות האלה שמסתובבות סביבם, כאילו הם..." החבר שלי
מנסה "הבקסטריט בויז".
אני מנסה להרגיע אותו, לגרום לביטחון העצמי שלו לחזור, אבל
הוא
מרגיש מאוים על-ידי התופעה.
אני אומרת לו שהוא צודק, שהם באמת חבורה של פלצנים, ושאני
שמחה
שהוא לא כמוהם.
ושגם יום אחד הוא יצליח, וגם אותו יחתימו, ושאני מאמינה בו.
החבר שלי ממשיך, מדליק סיגריה, מוציא על הריאות שלו את
האגרסיות, יונק עשן כבד לתוכו ומוציא אותו בנשיפה מהירה.
"ואת יודעת מה הכי מעצבן? שאנשים כמוני" אצבע מכוונת כלפי
החזה
שלו "שעובדים קשה, המון זמן" עוד שאיפה מהסיגריה "שיש להם
איזושהי שליחות" הוא אומר, וכל מילה מלווה בעננת עשן קטנה
"איזושהי שליחות לנסות לעשות מוזיקה נורמאלית בארץ..."
עצם הדברים שהוא עומד לומר גורמים לו להתייאש באמצע המשפט.
"אויש... לא משנה. מה זה משנה. זה תמיד ככה. כל אידיוט עם
מיקסר מחליט שהוא מפיק, וכל המוזיקה פה חלטורות גלגל"ציות,
והכל רוק ישראלי" ומבט של ייאוש בעיניים שלו, אכזבה מהמצב שבו
הוא נמצא, רק לא מעצמו.
אני אוהבת אותו נורא, אז אני מנסה לעודד אותו, שלא ירגיש ככה,
שתהיה לו איזו תקווה, אני אומרת, שגם הוא יצליח יום אחד,
ושהוא
יראה להם מזה, לכל האנשים האלה.
החבר שלי מסתכל עלי בעיניים עצובות, כאילו "את לא יודעת על מה
את מדברת, אבל תודה" וזורק איזה "הלוואי" קטן כזה.
אני לא אוהבת כשהחבר שלי עצוב. אז אני אומרת לו שאני אוהבת את
השירים שלו, ושאני מתה עליהם.
אני מנשקת אותו כדי שישכח את כל הסיפור הזה, כדי שיחזור להיות
כמו מקודם, עם מבט בוטח בעיניים, זלזול קטן של "תראו את כל
הילדים הקטנים האלה, עם המוזיקה המפגרת שלהם", כדי שלא יתעסק
בזה יותר. מנסה להגן עליו.
כי אני אוהבת את החבר שלי, אבל השירים שלו באמת מטומטמים.